פרשת ויקהל פקודי: מקימים את המשכן, ואלוקים שורה בו

בני ישראל מתגייסים לבניית המשכן משה רבינו מכנס את כל ישראל ומעביר להם את ציווי ה' לבנות לו בית. קודם לכן, הוא מזהיר אותם לשמור את השבת שכן בניית המשכן לא תדחה שבת. היהודים הנלהבים ממהרים לתרום מרכושם – תכשיטי זהב, בדים יקרים, כסף, נחושת, עצים ועורות – לבניית המשכן. הנשים האומנות טוו את צמר העיזים, ונשיאי שבטי ישראל הביאו את האבנים הטובות, את סממני הקטורת ואת השמנים. "בצלאל בן אורי בן חור ממטה יהודה, ויחד עמו אהליאב בן אחיסמך למטה דן, יהיו האומנים שיפקחו על בניית המשכן וכליו" אומר משה. תוך זמן קצר העוסקים במלאכה מעדכנים את משה כי יש ברשותם די והותר חומרים לבניית המשכן, ומשה קורא לבני-ישראל להפסיק לתרום שכן אין עוד צורך בכך. בניית המשכן האומנים שוזרים את היריעות ואת המכסה למשכן. הם מנסרים את הקרשים שיהוו קירות למשכן, מצפים אותם זהב ומכינים את האדנים (התושבות) לקרשים. הם שוזרים את הפרוכות שיפרידו בין הקודש וקודש הקודשים וכן את הפרוכת שתכסה על הכניסה למשכן. בצלאל יחד עם צוות האומנים מקים את ארון הזהב ואת הכפורת, את השולחן ואת כליו, את המנורה וכליה, את מזבח הקטורת, את שמן המשחה ואת קטורת הסמים. לאחר-מכן הוא מקים את מזבח העולה, את כיור הנחושת ואת הגדר שתשמש את חצר המשכן. פרשת פקודי כמה ולמה התורה מונה את התרומות שהתקבלו עבור בניית המשכן ואת השימושים שנעשו בהם. זהב: 29 ככרות, ו-730 שקל של אותם הימים (הככר מכיל 3000 שקלים של אותם הימים). כסף: 100 ככרות, 775 שקלים. הכסף נאסף במסגרת איסוף מחצית השקל, עליה סופר בפרשת כי תשא. הכסף שימש ליציקת האדנים, התושבות לקרשי המשכן ולפרוכת, וכן לציפוי עמודי גדר חצר המשכן. נחושת: 70 ככרות, 2400 שקלים. הנחושת שימשה לאדני הכניסה לאוהל מועד, למזבח הנחושת, ולאדנים של גדר חצר המשכן. התכלת, הארגמן ותולעת השני שימשו לאריגת הבגדים. יצירת הבגדים השונים לאחר שסיימו להקים את המשכן וכליו (בפרשת ויקהל), התפנו האומנים ליצור את הבגדים השונים. הם יצרו את האפוד, בגד עשוי כמין סינר ארוך ועל כתפיו שתי אבנים טובות שעליהם נחקקו שמות בני ישראל; הם יצרו את החושן, בד ארוג ובו קבועות שתים עשרה אבנים, על כל אבן שם של שבט משבטי ישראל; את המעיל, אשר בשוליו פעמונים ורימונים; את הכתונת, החלוק אותה ילבשו הכוהנים על בשרם; את המצנפת לאהרן הכהן ואת המגבעות לבניו; את האבנט – החגורה; ואת הציץ, רצועת זהב שהכהן הגדול עונד על מצחו עליה כתוב "קודש לה'". כשסיימו האומנים את מלאכתם הם הביאו את המשכן, את כליו ואת הבגדים למשה רבינו, שבירך אותם על כך שקיימו בדיוק כפי שנצטוו. חנוכת המשכן בורא העולם מצווה את משה רבינו כי בראש חודש בניסן עליו להקים את האוהל, להניח בו את הארון ולקבוע את הפרוכת המבדילה בין הקודש וקודש הקודשים. לאחר-מכן יהיה עליו להביא את הכלים השונים אל תוך המשכן ולהשתמש בהם על פי הציווי האלוקי. כך אכן עושה משה. הוא מביא את השולחן ומניח עליו את לחם הפנים, מביא את המנורה ומדליק את נרותיה, על מזבח הקטורת הוא מקטיר את קטורת הסמים, ואת הכיור הוא ממלא במים בהם ישתמשו הכהנים בטרם שישרתו בבית המקדש. הוא מושח את המשכן ואת כליו ואת אהרן ואת בניו – לאחר שהם רוחצים במים – ומקדש אותם לעבודת המשכן. הענן מכסה את אוהל מועד ושכינת האלוקים שורה בבית אשר בנו לו בניו. מכאן ואילך הענן מנחה את בני ישראל במסעותיהם במדבר: כאשר הענן מתרומם, הם יודעים שעליהם להמשיך בנדודיהם; כאשר הענן חונה, חונים בני ישראל .מתוך אתר חב"ד - http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/486408