בסדאאא
הצגת רשומות עם תוויות פרשת שבוע. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות פרשת שבוע. הצג את כל הרשומות
יום שישי, 25 בספטמבר 2015
יום שישי, 13 במרץ 2015
פרשת ויקהל פקודי
שתף
הדפסה
דוא"ל
לתגובות (4)
בני ישראל מתגייסים לבניית המשכן
משה רבינו מכנס את כל ישראל ומעביר להם את ציווי ה' לבנות לו בית. קודם לכן, הוא מזהיר אותם לשמור את השבת שכן בניית המשכן לא תדחה שבת.
היהודים הנלהבים ממהרים לתרום מרכושם – תכשיטי זהב, בדים יקרים, כסף, נחושת, עצים ועורות – לבניית המשכן. הנשים האומנות טוו את צמר העיזים, ונשיאי שבטי ישראל הביאו את האבנים הטובות, את סממני הקטורת ואת השמנים.
"בצלאל בן אורי בן חור ממטה יהודה, ויחד עמו אהליאב בן אחיסמך למטה דן, יהיו האומנים שיפקחו על בניית המשכן וכליו" אומר משה. תוך זמן קצר העוסקים במלאכה מעדכנים את משה כי יש ברשותם די והותר חומרים לבניית המשכן, ומשה קורא לבני-ישראל להפסיק לתרום שכן אין עוד צורך בכך.
בניית המשכן
האומנים שוזרים את היריעות ואת המכסה למשכן. הם מנסרים את הקרשים שיהוו קירות למשכן, מצפים אותם זהב ומכינים את האדנים (התושבות) לקרשים. הם שוזרים את הפרוכות שיפרידו בין הקודש וקודש הקודשים וכן את הפרוכת שתכסה על הכניסה למשכן.
בצלאל יחד עם צוות האומנים מקים את ארון הזהב ואת הכפורת, את השולחן ואת כליו, את המנורה וכליה, את מזבח הקטורת, את שמן המשחה ואת קטורת הסמים. לאחר-מכן הוא מקים את מזבח העולה, את כיור הנחושת ואת הגדר שתשמש את חצר המשכן.
פרשת פקודי
כמה ולמה
התורה מונה את התרומות שהתקבלו עבור בניית המשכן ואת השימושים שנעשו בהם.
זהב: 29 ככרות, ו-730 שקל של אותם הימים (הככר מכיל 3000 שקלים של אותם הימים).
כסף: 100 ככרות, 775 שקלים. הכסף נאסף במסגרת איסוף מחצית השקל, עליה סופר בפרשת כי תשא. הכסף שימש ליציקת האדנים, התושבות לקרשי המשכן ולפרוכת, וכן לציפוי עמודי גדר חצר המשכן.
נחושת: 70 ככרות, 2400 שקלים. הנחושת שימשה לאדני הכניסה לאוהל מועד, למזבח הנחושת, ולאדנים של גדר חצר המשכן.
התכלת, הארגמן ותולעת השני שימשו לאריגת הבגדים.
יצירת הבגדים השונים
לאחר שסיימו להקים את המשכן וכליו (בפרשת ויקהל), התפנו האומנים ליצור את הבגדים השונים. הם יצרו את האפוד, בגד עשוי כמין סינר ארוך ועל כתפיו שתי אבנים טובות שעליהם נחקקו שמות בני ישראל; הם יצרו את החושן, בד ארוג ובו קבועות שתים עשרה אבנים, על כל אבן שם של שבט משבטי ישראל; את המעיל, אשר בשוליו פעמונים ורימונים; את הכתונת, החלוק אותה ילבשו הכוהנים על בשרם; את המצנפת לאהרן הכהן ואת המגבעות לבניו; את האבנט – החגורה; ואת הציץ, רצועת זהב שהכהן הגדול עונד על מצחו עליה כתוב "קודש לה'".
כשסיימו האומנים את מלאכתם הם הביאו את המשכן, את כליו ואת הבגדים למשה רבינו, שבירך אותם על כך שקיימו בדיוק כפי שנצטוו.
חנוכת המשכן
בורא העולם מצווה את משה רבינו כי בראש חודש בניסן עליו להקים את האוהל, להניח בו את הארון ולקבוע את הפרוכת המבדילה בין הקודש וקודש הקודשים.
לאחר-מכן יהיה עליו להביא את הכלים השונים אל תוך המשכן ולהשתמש בהם על פי הציווי האלוקי.
כך אכן עושה משה. הוא מביא את השולחן ומניח עליו את לחם הפנים, מביא את המנורה ומדליק את נרותיה, על מזבח הקטורת הוא מקטיר את קטורת הסמים, ואת הכיור הוא ממלא במים בהם ישתמשו הכהנים בטרם שישרתו בבית המקדש.
הוא מושח את המשכן ואת כליו ואת אהרן ואת בניו – לאחר שהם רוחצים במים – ומקדש אותם לעבודת המשכן.
הענן מכסה את אוהל מועד ושכינת האלוקים שורה בבית אשר בנו לו בניו. מכאן ואילך הענן מנחה את בני ישראל במסעותיהם במדבר: כאשר הענן מתרומם, הם יודעים שעליהם להמשיך בנדודיהם; כאשר הענן חונה, חונים בני ישראל.
יום שישי, 26 בדצמבר 2014
פרשת ויגש - הרב יאשיהו יוסף פינטו
פרשת ויגש – תשע”ד
לכל אהובינו וחביבינו.
ערב שבת קודש “ויגש אליו יהודה”, ואמרו חז”ל אין ויגש אלא לשון תפילה, מתפללים אנו להקב”ה “שמע קולנו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו”, “שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו”, אין דבר העומד לפני הדמעה והתפילה; כל דבר קשה, אשר עומד לפני האדם, על ידי תפילה ודמעה, נפתחים שערי שמים ורחמים מרובים יורדים על האדם. ואפילו לאה, שמזלה בשמים היה להתחתן עם עשו, על ידי דמעות אשר התפללה, שינתה את מזלה וזכתה להתחתן עם יעקב וללדת את יהודה שהוא מלך של עם ישראל ואת לוי, שממנם יצאו הכהנים והלויים, ואף מצאנו שאדם שהרג את חברו בשוגג בורח לעיר מקלט, ונמצא שם עד אשר הכהן הגדול מת ובמות הכהן הגדול, יוצאים כל הרוצחים, אשר הרגו בשוגג לחופשי.
ואמרו חז”ל: אמותיהם של כהנים גדולים היו ממלאים את כל חסרונם של הרוצחים באכילה שתיה, לבוש וכל מחסורם; וקשה, מדוע האמא של כהן גדול, צריכה לטרוח ולהתרוצץ, מרוצח לרוצח?! אלא אמרו חז”ל: הרוצחים רוצים לצאת לחופשי וכל דבר אשר חסר להם מתפללים להקב”ה, שהכהן גדול ימות בכדי שיוכלו לצאת לחופשי, לכן בכדי שהרוצחים לא יתפללו ויקטרגו על הכהן הגדול, לכן האמהות היו ממלאות את כל חסרונם.
נקשה ונשאל: אדם שרצח אפילו בשוגג, יש שאלה בהלכה, אם הוא כהן האם הוא יכול לעלות לברכת כהנים? וכן שאלה, האם יכול הוא להיות חזן? וחכמי ההלכה הרבו לדבר בעניין זה אם כן, מה הפחד שרוצח זה יקטרג על כהן גדול? אלא, יסוד גדול: כל דמעה, מסוכנת היא וכוחה גדול וחזק!
וידוע המעשה על אשה, אשר בתה הייתה חולה במחלה חשוכת מרפא, ובאו לפני מו”ר זקננו רבנו חיים פינטו זצוק”ל וביקש ואמר להם, יבואו בבוקר ואומר לכם את אשר עליכם לעשות. חזרו בבוקר, נתן להם מו”ר זקננו בקבוק מים, עם מעט מים ואמר להם: תמרחו מים אלה על גוף ביתכם ותקום ממיטת חוליה וכך היה! אחרי זמן, באו למו”ר זקננו ואמרו לו: מה הנס הגדול הזה ואיך פעל פעולה כה גדולה בשמים לרפא את בתם? ענה ואמר להם: בבקבוק לא היה מים, אלא דמעות שבכיתי כל הלילה לרפא את בתכם וזה אשר ריפא אותה.
כח התפילה והדמעות, שובר את כל המסכים וכל המקטרגים, אין מניעה אשר יכולה למנוע מיהודי, להשיג את מבוקשו; ה’ נתן לנו כח גדול והוא כח התפילה! גם בזמנים קשים ובמשברים מורכבים, כפי שיהודה עמד בפני מלכות מצרים, יהודה ניגש למלחמה וידע שהולך הוא להחריב את כל ארץ מצרים וכמו שמובא במדרש ששלח את דן לספור כמה ערים יש במצרים, חילק את מצרים בין כל אחיו והוא לקח כפול מהם ותיכנן להחריב את כל ארץ מצרים, אך לפני הכל ניגש לתפילה לפני הקב”ה. וכך, יעקב אבינו, לפני שפגש את עשו, נקט בכמה דברים: תפילה, פיוס ומלחמה.
לפעמים זה רצון ה’, כשרואים שהפיוס לא עוזר ומרגישים שהתפללו והתפילה כבר היא בגדר ללחוץ את הקב”ה שזה דבר אסור, המלחמה, שזה הדבר הקשה ביותר, היא הפיתרון עם תפילות מרובות להקב”ה, שלא יצא תקלה תחת ידינו “כי הוא הנותן לנו כח לעשות חיל”.
נמצאים אנו בחודשים קדושים, חודש טבת, יום פטירת מו”ר זקננו רבנו יעקב אבוחצירא ומו”ר זקננו רבי ישראל אבוחצירא “שמע ה’ וחנני ה’ היה עוזר לי”. יהי רצון שנזכה שיסתמו כל פיות המשטינים מעלינו ומעל כל עמו ישראל ונזכה להרחבת הדעת, לשמחה, לברכה, לישועה ולהצלחה מרובה.
אהבתם? שתפו עוד אנשים.
יום שישי, 28 בנובמבר 2014
הרב יאשיהו יוסף פינטו ביקש לקרוא השבת את כל ספר התהילים ולהכניס שבת מעט לפני הזמן - יש עניין - פרשת ויצא
הרב יאשיהו יוסף פינטו ביקש לקרוא השבת את כל ספר התהילים ולהכניס שבת מעט לפני הזמן - יש עניין - פרשת ויצא
דבר תורה - פרשת ויצא- הרב יאשיהו יוסף פינטו
הרב פינטו – אמרות טהורות – פרשת ויצא – תשע”ה
א. אם נסתכל על כל חייו של יעקב אבינו, נראה שקורות חייו נוגדות לגמרי את מה שאומרת לנו התורה ״יעקב איש תם״ (בראשית כה, כז), והלא כל חייו של יעקב נהג הוא בערמומיות, משניצל את עייפותו של עשו כדי לקנות את הבכורה במחיר של מנת עדשים בסך הכל, וגם שלבש את בגדי אחיו כדי לקבל את הברכות שרצה אביו לתת לעשיו, ועוד דברים רבים, איפה בדיוק התמימות כאן? התשובה היא, שבימינו אנשים חושבים שפירוש המילה תמים זה מישהו שניתן לרמותו בקלות ואינו חכם. אך טעות ביד מי שחושב כך, פירוש המילה תמים – זה אדם ישר שמתנהג בישרות ואינו משקר את הבריות, אך עדיין לא טיפש ובשעת הצורך הוא יכול להתמודד מול כל אויב וכל צרה. וכך היה יעקוב אבינו – הוא היה תמים, אך מנגד יכל הוא להתמודד נגד כל הבעיות. הבכורה וגם הברכות הגיעו ליעקב ביושר והוא גם ידע כיצד להשיג אותם ולא לתת להם ליפול ביד אחיו הרשע.
ב. רש״י אומר שיעקב הלך לבית המדרש של שם ועבר כדי ללמוד תורה, לפני שהלך לבית לבן כדי להתחתן כפי שציוו אותו אביו ואמו. וצריך להקשות, מדוע הוא לא הלך ישר לבית לבן. הגמרא במסכת סוטה (ב:) אומרת שארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני. וכתבו על כך בספרים הקדושים שזה רק בארץ ישראל, אך בחוץ לארץ זיווגו של האדם הוא על פי מעשיו. לפי זה נבין מדוע יעקב אבינו לפני שהלך לחוץ לארץ למצוא את זיווגו, החליט ללכת ללמוד תורה – בשביל להרבות מעשים טובים ובזכותם למצוא אישה טובה.
ג. “ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה” (בראשית כח, י). אם נתבונן בפסוק, לכאורה היה צריך לכתוב ויצא יעקב מבאר שבע לחרן ולא להוסיף את המילה “וילך”, כיון שהדבר פשוט. דבר זה בא ללמדנו דבר חשוב, הרבה פעמים קורה שאדם יוצא למטרה מסוימת אך לבסוף הוא מגלה שע”י היציאה ישיג דבר אחר לחלוטין שכלל לא תכנן. יש כאן יסוד חשוב לחיים: כשאדם יוצא למטרה בחייו עליו לדעת שקב״ה מכוון את צעדיו, ואילו האדם אינו יודע לאן יוליך אותו הקב״ה בסופו של דבר.
ד. “ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש” (בראשית כח, כ) למה היה צריך יעקב אבינו לפרט בתפילתו שאת הלחם הוא רוצה לאכול ואת הבגדים ללבוש, והלא כל אות שכתובה בתורה יש לה משמעות. כאן לימד אותנו יעקב שצריך האדם לפרט בתפילתו איך ולמה הוא רוצה כל דבר ודבר. מסופר על אדם אחד שהלך בדרך בימי הקיץ החמים, והייתה קשה עליו הליכתו, הוא התפלל להקב״ה ואמר – הלוואי והקב״ה ישלח לי חמור. מיד עברה לידו שיירת המלך. עצר המלך לידו ואמר לו – היום נולד חמור לאחת האתונות והוא אינו מסוגל ללכת, קח אותו על הכתפיים עד פתח העיר. אותו אדם בלית בריריה סחב את החמור עד העיר. מכאן אנו לומדים שאדם צריך לפרט בתפילתו שלא יקרה לו כמו שקרה לאותו אדם.
ה. “ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי” (בראשית לא, לו) חשבנו לפרש את כוונת הפסוק, שכך אמר יעקב ללבן: אין דרכו של הרשע להיות חבר של הצדיק, ואם כן מאחר שאתה רודף אחרי, בוודאי מצאתה בי איזה עוון, ואם כך אינני צדיק, אז אמור נא לי ״מה פשעי מה חטאתי״ כלומר איזה עבירה עשיתי שאתה רוצה להיות איתי.
שבת שלום ומבורך,
קהילת קודש – שובה ישראל העולמית
אהבתם? שתפו עוד אנשים.
יום שישי, 21 בנובמבר 2014
דבר תורה - פרשת תולדות - הרב יאשיהו יוסף פינטו
פרשת תולדות – ואלה תולדות יצחק בן אברהם
ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק”
ואמרו חז”ל: שפניו של יצחק היו דומים לפני אברהם. נס גדול זה, עשה הקב”ה, משום שליצני הדור היו אומרים כמה שנים, אברהם חי עם שרה ולא התעברה וכאשר הייתה בבית אבימלך, וודאי משם התעברה לכן, הקב”ה עשה נס גדול ופני אברהם ויצחק היו כאחד. הנה, צריך להקשות, הרי המצב הוא הרבה אנשים שדומים בעולם וכן, תאומים רבים אם כן, מה הפלא והחידוש הגדול בנס שקלסתר פניו של יצחק ואברהם היו שווים?
וידוע, המדרש המספר, על שתי אחיות, שהיו דומות זו לזו והייתה אחת, נשואה בעיר אחת ואחרת, בעיר אחרת. וביקש בעלה של אחת, אשר חשד שהיא סוטה תחתיו, להשקותה במים המרים בירושלים, כששמעה זאת פחדה, משום שידעה, שבאמת, סטתה תחת בעלה. פחדה לשתות המים המרורים וקראה מהר לאחותה וביקשה ממנה, שתלך עם בעלה לירושלים והיא לא חטאה ובשתיית המים, לא יקרה לה מאומה.
ואמרו חז”ל: שפניו של יצחק היו דומים לפני אברהם. נס גדול זה, עשה הקב”ה, משום שליצני הדור היו אומרים כמה שנים, אברהם חי עם שרה ולא התעברה וכאשר הייתה בבית אבימלך, וודאי משם התעברה לכן, הקב”ה עשה נס גדול ופני אברהם ויצחק היו כאחד. הנה, צריך להקשות, הרי המצב הוא הרבה אנשים שדומים בעולם וכן, תאומים רבים אם כן, מה הפלא והחידוש הגדול בנס שקלסתר פניו של יצחק ואברהם היו שווים?
וידוע, המדרש המספר, על שתי אחיות, שהיו דומות זו לזו והייתה אחת, נשואה בעיר אחת ואחרת, בעיר אחרת. וביקש בעלה של אחת, אשר חשד שהיא סוטה תחתיו, להשקותה במים המרים בירושלים, כששמעה זאת פחדה, משום שידעה, שבאמת, סטתה תחת בעלה. פחדה לשתות המים המרורים וקראה מהר לאחותה וביקשה ממנה, שתלך עם בעלה לירושלים והיא לא חטאה ובשתיית המים, לא יקרה לה מאומה.
וכך היה, נסעה האחות עם גיסה, שחשב שהיא אשתו, לירושלים והכהן נתן להם לשתות מן המים, אשר שם המפורש היה מחוק בו ולא קרה לה מאומה, אך כאשר פגשה את אחותה, בשובה מירושלים, חיבקה ונישקה את אחותה והוציאה מפיה אוויר, אשר היה בו מן המים ואיך שנשמה האחות הסוטה את האוויר מאחותה, נפלה ומתה!
כפי שהתורה קבעה, אשה שסטתה תחת בעלה ואין עדים ובעלה חושד בה, לוקחים אותה לבית המקדש, מוחקים השם המפורש במים נותנים לסוטה לשתות ואם חטאה, הייתה מתה כך קרה לאותה אשה, ברגע שהריחה את אחותה מתה כמיתת הסוטה.
אם כן, מוצאים שאותן 2 אחיות, היו כן דומות ואפילו הבעל לא זיהה ביניהן ואפשר לבאר ולומר, מובא בשו”ת נודע ביהודה, שהיה מעשה בק”ק פין באשה עגונה, שבעלה הרחיק נדוד ושנים רבות הייתה יושבת שוממה ואחרי ימים רבים, ישבה בחנות ובא אדם לקנות ממנה את שכורתה, כשהביטה בו ראתה שזה בעלה, אשר הלך משכבר הימים. הלכה לרב, הביאה האיש עימה לרב ונתנה סימנים בגופו וכן, אנשי העיר הכירו אותו בתביעת עין, שזה האיש פלוני בן פלוני, מילדי קהילתם, בעל האשה הזאת והאיש, הכחיש בתוקף גמור, שאיננו בעלה, אך משלחצו אותו מאוד שיתן גט, הודה שהוא הבעל של האשה הזאת וגירשה.
אחרי כן, הלך משם והגיע לעיר בשם פרעסלא ושמה הכירה אותו, אשה אחת עגונה, אשר גם היא מחכה שנים לבעלה, אשר הלך ולא שב ואף היא משכו בפני הרב ונתנה בו סימנים ואף, בני אותה קהילה טענו, שהוא בן הקהילה ולבסוף הודה שזה הוא ונתן גט.
הנודע ביהודה פוסק להלכה ומביא את הגמרא במסכת סנהדרין ל”ח מצינו גדולתו של הקב”ה שאדם טובע כמה טבעות בחותם אחד וכולם דומים זה לזה, אבל הקב”ה טובע כל אדם בחותמו ואין אחד מהם, דומה לחברו ואין פרצופיהם דומים והנודע ביהודה, מסתפק על כשרות הגיטין.
והנה מוצאים, שאין מציאות ששני אדם דומים במאה אחוז אחד לשני ופה, אצל אברהם ויצחק הקב”ה שינה סידרי מעשה בראשית ושניהם היו דומים, כאחד. מדוע? בשביל שליצני הדור לא יאמרו לשון הרע על יצחק?!
מפה נלמד יסוד גדול, יש זמנים כשמדברים על אדם לשון הרע, ישתוק ונאמר על מי ששותק בשעת מחלוקת “תולה ארץ על בלימה“, שכוח השתיקה שלו, מחזיק את העולם, אך יש זמנים שצריך לעמוד איתן ולשנות סידרי מעשה בראשית, על דברי לשון הרע וליצנות ולהעמיד האמת על תילה וכאשר מרגישים שמנסים לפגוע בתורה הקדושה, או ביסודות חכמינו צריך האדם לעמוד איתן וחזק, עד כדי מסירות נפש.
אומרים אנו בכל יום “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל נפשך ובכל מאודך” כשרואים שרוצים לפגוע בהקב”ה ובתורתינו הקדושה, האהבה לה’ בכל הלב, בנפש ובממון.
החיים הם כמו גלים בים, פעם הגל גבוה, פעם הגל מנמיך, אך בסוף הגלים מגיעים ליבשה לא יתפעל האדם, לא מהעליה ולא מהירידה בסוף, הכל מגיע ליבשה “אם ראית רשע שהשעה משחקת לו לא תתפעל” גם המן הרשע, אשר זרש אשתו וחבר מרעיו, יעצו וחשבו מחשבות רבות, אך כאשר נפילת הרשע החלה, הכל מתפרק ונופל לרשע, חומה אחרי חומה שקר אחרי שקר, לשון הרע אחרי לשון הרע, עד אשר, כל אשר יעץ וחשב, מסתובב עליו ועל חבר מרעיו, כפל כפליים ואחריתם עדי אובד.
“בקר וידע אלוקים את אשר לו”
כפי שהתורה קבעה, אשה שסטתה תחת בעלה ואין עדים ובעלה חושד בה, לוקחים אותה לבית המקדש, מוחקים השם המפורש במים נותנים לסוטה לשתות ואם חטאה, הייתה מתה כך קרה לאותה אשה, ברגע שהריחה את אחותה מתה כמיתת הסוטה.
אם כן, מוצאים שאותן 2 אחיות, היו כן דומות ואפילו הבעל לא זיהה ביניהן ואפשר לבאר ולומר, מובא בשו”ת נודע ביהודה, שהיה מעשה בק”ק פין באשה עגונה, שבעלה הרחיק נדוד ושנים רבות הייתה יושבת שוממה ואחרי ימים רבים, ישבה בחנות ובא אדם לקנות ממנה את שכורתה, כשהביטה בו ראתה שזה בעלה, אשר הלך משכבר הימים. הלכה לרב, הביאה האיש עימה לרב ונתנה סימנים בגופו וכן, אנשי העיר הכירו אותו בתביעת עין, שזה האיש פלוני בן פלוני, מילדי קהילתם, בעל האשה הזאת והאיש, הכחיש בתוקף גמור, שאיננו בעלה, אך משלחצו אותו מאוד שיתן גט, הודה שהוא הבעל של האשה הזאת וגירשה.
אחרי כן, הלך משם והגיע לעיר בשם פרעסלא ושמה הכירה אותו, אשה אחת עגונה, אשר גם היא מחכה שנים לבעלה, אשר הלך ולא שב ואף היא משכו בפני הרב ונתנה בו סימנים ואף, בני אותה קהילה טענו, שהוא בן הקהילה ולבסוף הודה שזה הוא ונתן גט.
הנודע ביהודה פוסק להלכה ומביא את הגמרא במסכת סנהדרין ל”ח מצינו גדולתו של הקב”ה שאדם טובע כמה טבעות בחותם אחד וכולם דומים זה לזה, אבל הקב”ה טובע כל אדם בחותמו ואין אחד מהם, דומה לחברו ואין פרצופיהם דומים והנודע ביהודה, מסתפק על כשרות הגיטין.
והנה מוצאים, שאין מציאות ששני אדם דומים במאה אחוז אחד לשני ופה, אצל אברהם ויצחק הקב”ה שינה סידרי מעשה בראשית ושניהם היו דומים, כאחד. מדוע? בשביל שליצני הדור לא יאמרו לשון הרע על יצחק?!
מפה נלמד יסוד גדול, יש זמנים כשמדברים על אדם לשון הרע, ישתוק ונאמר על מי ששותק בשעת מחלוקת “תולה ארץ על בלימה“, שכוח השתיקה שלו, מחזיק את העולם, אך יש זמנים שצריך לעמוד איתן ולשנות סידרי מעשה בראשית, על דברי לשון הרע וליצנות ולהעמיד האמת על תילה וכאשר מרגישים שמנסים לפגוע בתורה הקדושה, או ביסודות חכמינו צריך האדם לעמוד איתן וחזק, עד כדי מסירות נפש.
אומרים אנו בכל יום “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל נפשך ובכל מאודך” כשרואים שרוצים לפגוע בהקב”ה ובתורתינו הקדושה, האהבה לה’ בכל הלב, בנפש ובממון.
החיים הם כמו גלים בים, פעם הגל גבוה, פעם הגל מנמיך, אך בסוף הגלים מגיעים ליבשה לא יתפעל האדם, לא מהעליה ולא מהירידה בסוף, הכל מגיע ליבשה “אם ראית רשע שהשעה משחקת לו לא תתפעל” גם המן הרשע, אשר זרש אשתו וחבר מרעיו, יעצו וחשבו מחשבות רבות, אך כאשר נפילת הרשע החלה, הכל מתפרק ונופל לרשע, חומה אחרי חומה שקר אחרי שקר, לשון הרע אחרי לשון הרע, עד אשר, כל אשר יעץ וחשב, מסתובב עליו ועל חבר מרעיו, כפל כפליים ואחריתם עדי אובד.
“בקר וידע אלוקים את אשר לו”
אהבתם? שתפו עוד אנשים.
יום שישי, 14 בנובמבר 2014
דבר תורה פרשת חיי שרה - הרב יאשיהו יוסף פינטו.
אברהם זקן בא בימים וה’ ברך את אברהם בכל
וקשה, הרי רק לפני כן התורה הקדושה מספרת לנו שאשתו הצדקת, שרה אמנו, נפטרה לפני זמנה ובנו יצחק הגיע לגיל ארבעים ולא נשא אשה ואיך אפשר לומר על אדם, אשר אשתו, שהייתה כל עולמו, נפטרה לפני זמנה ובנו, ממשיכו, עדיין לא זכה לבנות בית בגיל מבוגר, לומר על אדם כזה וה’ ברך את אברהם בכל ?.
אלא, פה אפשר ללמוד יסוד גדול, ההצלחה והטוב של האדם אינם נמדדים במה העולם חושב, אלא בידיעה של האדם איך הוא נמצא לפני בורא עולם. יש אדם אשר כלפי חוץ נראה שטוב לו והצליח ושהכל בנוח אצלו אך בפנים הכל חרב וכלפי הקב”ה הכל רע בינו לבין בוראו; ויש אדם, שנראה אצלו קושי ובעיות וצרות, אך הוא יודע שזה דבר זמני ושזה רק ניסיון שחולף ועובר ותיכף הכל לטובה ולברכה.
וזה מה שהיה אצל אברהם אבינו, אפילו ששרה אמנו נפטרה ואפילו שבנו יצחק עדיין לא זכה לזיווג בגיל ארבעים, אך הוא הרגיש שעם בוראו, הוא בשלמות והרגיש שכל הצער זה ברכה מהקב”ה והרגיש שהקב”ה בירך אותו בכל.
וזו המדרגה הגבוהה שיילחם האדם להגיע אליה, להיות שלם עם עצמו וטוב עם בוראו.
וזו הייתה דרכם של כל גדולי ישראל בכל הדורות, להיות שלמים בכל המצבים ולדעת שכאשר ישועת ה’ תבוא היא תהיה ישועת עולמים חקוקה ושזורה, לדורי דורות תשועת עולמים.
ה’ עוז לעמו יתן ה יברך את עמו בשלום.
אהבתם? שתפו עוד אנשים.
יום שישי, 25 באפריל 2014
דבר תורה פרשת קדושים
נושאי הפרשה - פרשת קדושים
מתוך אתר חב"ד - http://www.chabad.org.il/
קדושה יתירה לישראל (יט, א-ב)
פרשתנו פותחת במעין שנסתיימה הפרשה הקודמת: "קדושים תהיו". וגם הסיבה בפסוק זה ברורה ומודגשת: "כי קדוש אני". חובה על ישראל להיות מופרשים מן העריות ומן העבירות, בגלל קירבתם המיוחדת לקדושת הבורא.
דינים שונים (יט, ג-יט)
- "איש אמו ואביו תיראו" - התורה מקדימה יראת האם לעומת הפסוק "כבד את אביך ואת אמך", שם מקדימה את כיבוד האב, כיוון שעל-פי רוב ירא הבן מאביו יותר מאמו ומכבד את האם יותר מן האב.
- "ואת שבתותי תשמורו" - התורה ממשיכה באותו פסוק בו אנו מצווים על יראת ההורים ומזהירה על שמירת השבת, לומר שאף אם ההורים מצווים לעבור על דבר ה' ולחלל את השבת אין לשמוע להם בכך.
- איסור עבודה זרה.
- אכילת זבח השלמים מותרת רק בשני הימים שלאחר ההקרבה.
- בעת הקציר, יש להשאיר את פאת השדה ללוקטים עניים, וכן את השיבולים הבודדים, אחד או שניים, הנושרים מידי הקוצרים.
- גם בכרם, יש להשאיר לעניים עוללות - הם אשכולות בעלות מבנה חסר, ואת הפרט - הם הענבים הנופלים בשעת הבציר.
- אסור לגנוב ממון או שווה-ממון (איסור גניבה שבעשרת הדיברות מתייחס לגניבת נפש), לכחש בפיקדון או בהלוואה ולשקר בשבועה או בכל אופן הקשור לענייני ממונות.
- אסור להישבע לשקר.
- אין לעכב שכר שכיר ואסור לגזול.
- אסור לקלל שום אדם.
- אין לתת מכשול לפני עוור. משמעותו הרחבה של האיסור, כי אסור להטעות, להשיא עצה מטעה, לאדם שאינו מתמצא בתחום מסוים.
- יש לשפוט בצדק: לא להטות לטובת הדל בגלל מסכנותו ולא לטובת העשיר בגלל כוחו.
- אין לעסוק ברכילות.
- "לא תעמוד על דם רעך": אין לעמוד מן הצד כאשר אדם עלול למות ואנו יכולים להצילו.
- אסורה שנאת אחים.
- יש להוכיח את העובר עבירה.
- אסור לנקום - להשיב לאדם כגמולו, ואסור לנטור - להזכיר לאדם כי נהג בנו שלא כראוי אך אנו נוהגים אחרת.
- "ואהבת לרעך כמוך".
- אסור הרבעה בבעלי חיים, איסור כלאיים (כמו גפן וחיטה) בגידולי קרקע ואיסור שעטנז (צמר ופשתים) באריגים.
אשם שפחה חרופה (יט, כ-כב)
השוכב עם 'שפחה חרופה', היא שפחה ששוחררה למחצה, אינו חייב מיתה, כי עדיין אינה ככל בת ישראל , אך חייב בהבאת קורבן אשם.
פירות עורלה ושנה רביעית (יט, כג-כה)
הנוטע אילן, לא יאכל את פירותיו שלוש שנים ראשונות. בשנה הרביעית הפירות מותרים, אך מוגדרים "קודש הילולים לה'". חובה לעלות את הפירות לירושלים ולאוכלם שם בטהרה. אפשר גם לפדות את הפרות בשווים הכספי, ובכסף זה לקנות דברי מאכל אחרים ולאכול אותם בירושלים.
הקב"ה מבטיח כי שמירת מצוות אלו יביאו ברכה בפרי הארץ.
דינים שונים (יט, כו-לז)
- "לא תאכלו על הדם" - חז"ל למדו מפסוק זה איסורים רבים, ביניהם איסור אכילת קורבן לפני זריקת דמו אל המזבח; איסור אכילת בהמה לאחר השחיטה אך קודם שתמות.
- אין לעסוק בחיזוי עתידות על צורותיו השונות.
- אין לגלח את פאות הראש ולהשוותן מעל גובה האוזן.
- אין לגלח בתער את הזקן.
- אסור לשרוט בבשר כאות אבל או לקעקע בעור.
- אסור למסור את הבת לזנות.
- לשמור את קדושת השבת.
- לנהוג קדושה במקדש.
- אין לפנות אל האוב והידעוני - סוגים שונים של חוזי עתידות בכוח הטומאה.
- יש לכבד תלמידי חכמים זקנים.
- אסור לבזות את הגר.
- חובה להקפיד כעל מסחר הגון וישר ולא לרמות במשקל או במידה.
איסור מולך, אובות וידעונים (כ, א-ז)
הקב"ה אוסר לנהוג כמנהגי הגויים העושים מדורה ומעבירים מעליה את הילדים. זוהי עבודה זרה ומשה 'מולך'. דינו של עובר איסור זה - מיתה. ה' מזהיר, שאם הסובבים את אותו עובר עבירה יעלימו עיניהם מהאיסור החמור שעבר ולא יביאוהו לדין, הוא בעצמו, הקב"ה, יפרע מאותו אדם ומכל משפחתו והסובבים אותו.
כך גם מזהירה שוב התורה את הפונים אל האובות והידעונים. אלו כאמור סוגים שונים של חוזי עתידות בכוח הטומאה.
קדושת הבית היהודי (כ, ח-כד)
הקב"ה שב ומצווה את בני-ישראל על קדושתם. התורה מפרטת בהקשר זה דינים נוספים הקשורים לגילוי עריות בתוך המשפחה וכן איסורי נידה, משכב זכר ובהמה.
גם בפרשיה זו, קושרת התורה בין ירושת הארץ הטובה, ארץ ישראל זבת חלב ודבש מהגויים שמעשיהם רעים, לבין ההזהרה כי באם ינהגו ישראל במנהגים אלו, יגורשו אף הם מן הארץ.
קדושה גם במאכל (כ, כה-כו)
קדושת ישראל מקבלת ביטוי גם בשמירה על כשרות האוכל. וכך מצווה התורה להבדיל בין הבהמה והעוף הטהורים לבין הטמאים. קדושה זו מייחדת את ישראל מהעמים.
דין האוב והידעוני (כ, כז)
התורה אסרה כבר קודם את הפנייה אל האוב והידעוני וכאן היא מלמדת כי דינם מיתה בסקילה.
(בפרשה 64 פסוקים. )
יום שישי, 28 בפברואר 2014
דבר תורה פרשת פיקודי
פרשת פקודי
כמה ולמה
התורה מונה את התרומות שהתקבלו עבור בניית המשכן ואת השימושים שנעשו בהם.
זהב: 29 ככרות, ו-730 שקל של אותם הימים (הככר מכיל 3000 שקלים של אותם הימים).
כסף: 100 ככרות, 775 שקלים. הכסף נאסף במסגרת איסוף מחצית השקל, עליה סופר בפרשת כי תשא. הכסף שימש ליציקת האדנים, התושבות לקרשי המשכן ולפרוכת, וכן לציפוי עמודי גדר חצר המשכן.
נחושת: 70 ככרות, 2400 שקלים. הנחושת שימשה לאדני הכניסה לאוהל מועד, למזבח הנחושת, ולאדנים של גדר חצר המשכן.
התכלת, הארגמן ותולעת השני שימשו לאריגת הבגדים.
יצירת הבגדים השונים
לאחר שסיימו להקים את המשכן וכליו (בפרשת ויקהל), התפנו האומנים ליצור את הבגדים השונים. הם יצרו את האפוד, בגד עשוי כמין סינר ארוך ועל כתפיו שתי אבנים טובות שעליהם נחקקו שמות בני ישראל; הם יצרו את החושן, בד ארוג ובו קבועות שתים עשרה אבנים, על כל אבן שם של שבט משבטי ישראל; את המעיל, אשר בשוליו פעמונים ורימונים; את הכתונת, החלוק אותה ילבשו הכוהנים על בשרם; את המצנפת לאהרן הכהן ואת המגבעות לבניו; את האבנט – החגורה; ואת הציץ, רצועת זהב שהכהן הגדול עונד על מצחו עליה כתוב "קודש לה'".
כשסיימו האומנים את מלאכתם הם הביאו את המשכן, את כליו ואת הבגדים למשה רבינו, שבירך אותם על כך שקיימו בדיוק כפי שנצטוו.
חנוכת המשכן
בורא העולם מצווה את משה רבינו כי בראש חודש בניסן עליו להקים את האוהל, להניח בו את הארון ולקבוע את הפרוכת המבדילה בין הקודש וקודש הקודשים.
לאחר-מכן יהיה עליו להביא את הכלים השונים אל תוך המשכן ולהשתמש בהם על פי הציווי האלוקי.
כך אכן עושה משה. הוא מביא את השולחן ומניח עליו את לחם הפנים, מביא את המנורה ומדליק את נרותיה, על מזבח הקטורת הוא מקטיר את קטורת הסמים, ואת הכיור הוא ממלא במים בהם ישתמשו הכהנים בטרם שישרתו בבית המקדש.
הוא מושח את המשכן ואת כליו ואת אהרן ואת בניו – לאחר שהם רוחצים במים – ומקדש אותם לעבודת המשכן.
הענן מכסה את אוהל מועד ושכינת האלוקים שורה בבית אשר בנו לו בניו. מכאן ואילך הענן מנחה את בני ישראל במסעותיהם במדבר: כאשר הענן מתרומם, הם יודעים שעליהם להמשיך בנדודיהם; כאשר הענן חונה, חונים בני ישראל .מתוך אתר חב"ד - http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/486408
יום שישי, 21 בפברואר 2014
פרשת ויקהל : מקימים את המשכן, ואלוקים שורה בו
פרשת ויקהל : מקימים את המשכן, ואלוקים שורה בו
 |
בני ישראל מתגייסים לבניית המשכן
משה רבינו מכנס את כל ישראל ומעביר להם את ציווי ה' לבנות לו בית. קודם לכן, הוא מזהיר אותם לשמור את השבת שכן בניית המשכן לא תדחה שבת.
היהודים הנלהבים ממהרים לתרום מרכושם – תכשיטי זהב, בדים יקרים, כסף, נחושת, עצים ועורות – לבניית המשכן. הנשים האומנות טוו את צמר העיזים, ונשיאי שבטי ישראל הביאו את האבנים הטובות, את סממני הקטורת ואת השמנים.
"בצלאל בן אורי בן חור ממטה יהודה, ויחד עמו אהליאב בן אחיסמך למטה דן, יהיו האומנים שיפקחו על בניית המשכן וכליו" אומר משה. תוך זמן קצר העוסקים במלאכה מעדכנים את משה כי יש ברשותם די והותר חומרים לבניית המשכן, ומשה קורא לבני-ישראל להפסיק לתרום שכן אין עוד צורך בכך.
בניית המשכן
האומנים שוזרים את היריעות ואת המכסה למשכן. הם מנסרים את הקרשים שיהוו קירות למשכן, מצפים אותם זהב ומכינים את האדנים (התושבות) לקרשים. הם שוזרים את הפרוכות שיפרידו בין הקודש וקודש הקודשים וכן את הפרוכת שתכסה על הכניסה למשכן.
בצלאל יחד עם צוות האומנים מקים את ארון הזהב ואת הכפורת, את השולחן ואת כליו, את המנורה וכליה, את מזבח הקטורת, את שמן המשחה ואת קטורת הסמים. לאחר-מכן הוא מקים את מזבח העולה, את כיור הנחושת ואת הגדר שתשמש את חצר המשכן.
|
יום שישי, 15 בנובמבר 2013
דברי תורה לפרשת וישלח מו"ר הרב יצחק גינזבורג
דברי תורה לפרשת וישלח
דברים עמוקים ורמזים על הפרשה - מתוך "דבר תורה יומי" שכתב הרב עצמו.
א.
משרש "שלח" נגזרו שמות שלשה סדרים בתורה: א) וישלח, ב) בשלח, ג) שלח.
בפרשתנו, פרשת וישלח – "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" – יעקב הוא המשלח. בפרשת בשלח – "ויהי בשלח פרעה את העם" – פרעה הוא המשלח. בפרשת שלח – "שלח לך אנשים" – משה הוא המשלח.
יעקב הנו סוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה (העליון) אל הקצה (התחתון), סוד התפארת – מדת הרחמים בנפש – העולה עד הכתר-עליון לעורר רחמים רבים ממקור הרחמים והחסדים האמתיים, ועל ידי הדעת (של המרחם, המעורר את הדעת במי שיש לרחם עליו, שהרי אסור לרחם על מי שאין בו דעת וצריך לעורר בו את הדעת, יכולת ההכרה בטוב, תחילה) להמשיך שפע הרחמים במלכות היורדת להחיות את העולמות התחתונים בי"ע, ועד לעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו.
והיינו שהשליחות הראשונה (בשמות הפרשיות) – הכל הולך אחר הפתיחה – היא של יעקב אבינו ע"ה, מדת התפארת והרחמים. שרש פרעה בקדושה, דמיניה מתפרעין (מתגלים) כל נהורין עילאין (כמובא בזהר ומבואר היטב בדא"ח ובפרט בשיחות קדש של כ"ק אדמו"ר), הוא בכתר עליון (דאיהו כתר מלכות, שרש המלכות בכתר). משה הוא הדעת, הכח בנפש "לנצח" (בחינת משה במדות הלב) את העלם הכתר-עליון ולהביאו בגילוי, במודעות הנפש (דעת). הדעת היא פנימיות ונשמת התפארת, סוד "משה מלגו ויעקב מלבר", והיא הממשיכה את אור ושפע הכתר דרך התפארת למלכות כו' כנ"ל. וכן פירשו חז"ל (ורש"י בפשוטו של מקרא) – "'שלח לך' – לדעתך", דעת עליון (הנעלם בין חכמה ובינה, תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין, שעל כן אין שמו של משה מופיע בפירוש כאן בדברי ה' אליו, רק "שלח לך", וד"ל. העלם הדעת העליון הוא על מנת להביא את ההעלם העצמי של הכתר לידי גילוי בדעת המתפשט וכו' כנ"ל, וד"ל) של משה רבינו ע"ה.
אך דא עקא, אף אחת משלוש השליחויות הנ"ל לא הצליחה כפי רצון המשלח, וכמו שיבואר להלן אי"ה.
ב.
שלש השליחויות על שמן נקראות סדרות בתורה – "וישלח", "בשלח", "שלח" – הסתיימו בכשלון:
בשליחות הראשונה – "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" – רצון וכוונת יעקב היו לפייס את עשו – "כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב... ואשלחה לאדני למצא חן בעיניך" (וראה רש"י). אך השליחות לא הועילה להשיג את המטרה, כמו שנאמר בסמוך – "וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו" (והתגובה: "ויירא יעקב מאד וייצר לו...").
בשליחות השניה – "ויהי בשלח פרעה את העם" – כוונת פרעה דלתתא היתה שבני ישראל ילכו לזבוח לה' במדבר ואחר כך ישובו מצרימה. אך לאחר מכן "ויוגד למלך מצרים כי ברח העם...". כוונת פרעה דלעילא (דמיניה מתפרעין כולהו נהורין עילאין) היתה להוציא את עם בני ישראל לחירות אמיתית, אך מיד הבין כביכול שלא השיג מטרה זו, וכמו שנאמר "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה". העם טרם השתחרר ממנטאליות העבדות ועל כן היה צריך "לברוח" ממצרים כמבואר בתניא, ואף על פי ש"בני ישראל יוצאים ביד רמה" היינו בעיקר מצד משה רבינו כמנהיג הדור שכל הדור בטל אליו וכלול בו ("הנשיא הוא הכל"), וד"ל.
השליחות השלישית – "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען..." הסתיימה בחטא המרגלים, בהוציאם דבה רעה על ארץ חמדה, דבר שגרם לבכיה לדורות עולם, עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו. אין לך כשלון גדול מזה!
והמוסר השכל: "מצוה בו יותר מבשלוחו".
בסוף, יעקב עצמו מפייס את עשו אחיו, בשבע השתחויות כו'.
פרעה דלעילא – מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא – מוציא את עמו ישראל מעבדות לחירות במעמד הר סיני, באמרו ללא שום אמצעי (לא כבראשונה שפרעה דלעילא התלבש בדמות פרעה דלתתא, ואף לא בהתלבשות דבר ה' בסוד שכינה המדברת מתוך גרונו של משה, רבן של כל נביאים, העומדים, בבחינת "ממוצע המחבר", בין ה' לבין העם) "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
מסקנת משה רבינו מכשלון השליחות השלישית היתה שעליו עצמו להכניס את בני ישראל לארץ ישראל, לכבוש את הארץ בכח הדיבור שלו, לבנות בעצמו את בית המקדש במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם וכו', ועל כן התפלל חמש מאות וחמש עשרה תפלות (כמנין "ואתחנן") להיכנס לארץ בעצמו. אך תפלתו תענה רק בבוא לציון גואל בב"א.
ג.
והנה, אף על פי שהוסבר לעיל שהשליחויות שבריש פרשיות וישלח בשלח ושלח לא השיגו את מטרתן (ושהמסקנה היא "מצוה בו יותר מבשלוחו"), אין לומר שהיתה טעות גמורה (מצד שלשת המשלחים) ו"טוב שלא נברא [כל אחת מהשליחויות] משנברא". צריך לומר שכל אחת מהשליחויות שימשה כשלב הכנה להשגת המטרה הנכספת, על דרך "אין אדם עומד על הלכה אלא אם כן נכשל בה". או, בלשון הקבלה, לפני כל תיקון בהכרח שיבוא נסיון בבחינת תהו, והיינו "כבריתו של עולם – ברישא חשוכא והדר נהורא".
בשליחות הראשונה – "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו" – אף על פי שהמלאכים לא הצליחו לפייס את עשו כרצון יעקב, אבל בוודאי ריככו אותו במקצת (וודאי וודאי לא הרגיזו אותו יותר מאשר קודם). אם כן, בחינת ה"תהו" שבשליחות זו הוא תהו יציב, סוד עולם העקודים (בחינה בה התמחה יעקב, כמסופר בפרשה הקודמת). אחר כך הוא שולח מנחה לעשו סוד "קרבן" והעלאת מ"ן עד עולם הנקודים, שרשו של עשו, כמבואר בדא"ח. ולבסוף ניגש אל עשו אחיו בעצמו ומשתחוה לו שבע פעמים, סוד ההכנעה והביטול של עולם הברודים, עולם התיקון כנ"ל.
ובשליחות השניה, "ויהי בשלח פרעה את העם": ידוע שאם היו שוהים בני ישראל עוד רגע אחד במצרים ערות הארץ היו שוקעים בשער הנון של הטומאה וכו' ר"ל. ועל כן היה חייב ה' (פרעה דלעילא) לשלוח אותם ברגע האפס, אף על פי שבפנימיותם לא השתחררו לגמרי מקליפת מצרים, והיו זקוקים עדיין לעבודת האתכפיא, "כי ברח העם". יש כאן שבירה דקה כביכול ברצון העליון לגאול את בני ישראל, "בני בכורי ישראל", ממצרים לחלוטין, סוד נפילת אחורי הנה"י של הכתר (התנין הגדול אשר ביאור – פרעה מלך מצרים) של עולם התהו שנשבר. תיקון הכתר בשלימות היה באמירת ה' "אנכי [בחינת הכתר בפרט]..." במעמד הר סיני כנ"ל.
ובשלישית: ראשית שבירת הכלים, שבירה ממשית שבבחינת מיתה (כמבואר בכתבי האריז"ל) היתה בספירת הדעת דווקא (סוד "וימלך... וימת" של המלך הראשון של תהו – בלע בן בעור – הקשור לשרש נשמת בלעם בן בעור, ה"לעומת זה" של משה רבינו כנודע). והיינו סוד הפגם שיצא מהשליחות השלישית – "'שלח לך' – לדעתך". בשליחות זו כיוון משה רבינו להמשיך ולהחדיר את דעתו שלו בנשמת המרגלים, ואף על פי שלא הצליח כפי רצונו (והשתלשל מזה מיתת כל העדה במדבר ובכיה לדורות כנ"ל), אף על פי כן התחיל בתהליך שבסופו של דבר, בביאת גואל צדק (הוא – משה רבינו – גואל ראשון והוא גואל אחרון), יצליח לאחד לגמרי את דעת משה רעיא מהימנא (דעת עליון) עם דעת בני ישראל (דעת תחתון), בסוד היחוד השלם של יחודא עילאה ויחודא תתאה, כמבואר בדא"ח. על כשלון שליחות זו נאמר "כי אל דעות הוי' ולא [ולו קרי] נתכנו עלילות", וד"ל.
ד.
והנה, השרש שלח עולה הוי' פעמים אחד. בענין "אחד" (בפסוק היחוד: "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד") בא הפירוש בדא"ח שהנשמה האלוקית שהיא חלק אלוק ממעל, "כי חלק הוי' עמו" (היינו סוד שם הוי' ב"ה שלפני תבת אחד, הוי' ה"מכה" באחד, שרש הנשמה הטועם את טוב טעם השליחות למטה בארץ,הכופה, כביכול על הארת הנשמה הפוחדת לרדת לגוף ולהתרחק מחיק אביה שבשמים, לרדת כו' על מנת לקיים את השליחות האלוקית שהוטלה עליה מן השמים), וקיימא קדם מלכא עילאה אלופו של עולם (א) נשלחת מלמעלה למטה, דרך שבעה רקיעים עד שמגיעה לארץ להתלבש בגוף (ח) כדי לקיים את שליחותה בעלמא דין לפרסם אלוקותו יתברך בעולם (כמו שפרסם אברהם אבינו ע"ה, שנקרא "אחד", ועד שמה שמקדמא דנא היה ה' "אלהי השמים" בלבד, כלומר שהיה ידוע מציאותו רק לעליונים, על ידי עבודתו המסורה של אברהם אבינו נעשה "אלהי הארץ") וכפי שברך ה' את יעקב אבינו, הבחיר שהבאבות, "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", לכל ארבע רוחות העולם (ד).
נמצא שכל שלח – הוי' (פעמים) אחד – הוא בסוד השליחות של הנשמה היורדת להתלבש בגוף וכו'. כל שליחות היא לידה מחדש. וכדי להבין את שלוש השליחויות הנ"ל, הנה מבואר בחסידות שחווית הלידה אינה חוויה חד פעמית בחיי האדם עלי אדמות, אלא היא אמורה להתרחש פעמיים או שלוש: הלידה הראשונה היא כמובן הלידה הפיזית, ירידת הנשמה להתלבש בגוף כפשוטו. הלידה השניה היא ביום שבא האדם בברית הנישואין עם בת\בן זוגו. שוב נשמתו (שבגופו הפיזי) יורדת להתלבש (גם) בגוף אשתו – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בעת הזווג ובולד הנוצר על ידי הזווג, כנודע שני הפירושים בזה). ולמי שזוכה יש עוד לידה בחיים – היום שמתקשר באמת לצדיק האמת, המשיח שבדור. כל לדה היא הוי' אחד!
שלוש הלידות הנ"ל הן כנגד שלוש השליחויות הנ"ל:
על יעקב אבינו נאמר "מטתו שלמה" (יעקב אבינו – מטתו שלמה = תפארת, המשולש של לוי, כאשר הנקודה האמצעית שלה עולהישראל!), הוא זכה להוליד יב שבטי יה ולהקים את בית ישראל, נשמות בגופים, דהיינו פשט הלידה הראשונה. וכן על פי סוד, כאשר שולח מלאכים (ממש – רש"י; ידוע בדא"ח ש"ממש" היינו חיבור הרוחני שברוחני עם הגשמי שבגשמי), נשמות צאצאיו עד סוף כל הדורות, אל עשו אחיו, להתלבש בגוף קרוץ מחומר.
על יציאת מצרים נאמר "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". יציאת מצרים היינו לידת העם, פשוטו כמשמעו. אך בעומק יותר יציאת מצרים היא יום הכלולות של כנסת ישראל עם קודשא בריך הוא. והיינו סוד "ויהי בשלח פרעה את העם", סוד "פרעה אהרן" (פרעה אהרן = תורה, שרש התורה שבעל פה שלמעלה מהתורה שבכתב, סוד "והחיותרצוא ושוב כמראה הבזק" – "אז תשמח בתולה במחול" כפירוש הבעל שם טוב, וד"ל), שושבינא דמלכא, וד"ל. בהמשך פרשת בשלח מסופר אודות קריעת ים סוף ושירת הים, סוד הקושי דלידת הזווג, והסגולה לזווג טוב – אמירת שירת הים בכוונה, כנודע.
הכוונה הפנימית של השליחות השלישית – "'שלח לך' – לדעתך" – היינו סוד הלידה השלישית, סוד הנישואין עם נשיא הדור (סוד ביאת המשיח בפועל ממש). רק כאשר עם ישראל נשוי לנשיא באהבה וברצון יכול העם לרשת את הארץ ולהתישב בה לנצח – "וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם ודוד עבדי נשיא להם לעולם".
ה.
וישלח בשלח שלח עולה יב פעמים אלהים, ובהיות שיש כאן יב אותיות נמצא שהערך הממוצע של כל אות הוא אלהים!
שרש השליחות הוא משם הוי' ב"ה, שלח = הוי' פעמים אחד, כנ"ל, אך תכלית השליחות הוא הגשמת הכוונה העליונה בבריאת האדם בארץ ("אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי", וידוע פירוש הבעל שם טוב בזה) – "אני אמרתי אלהים אתם". [ידוע הרמז מרבי אברהם אבולעפיא ז"ל בסוד הפסוק "ביה הוי' צור עולמים": יה פעמים הוי' =שמים, יה פעמים אלהים = ארץ (כאשר ה-א שלארץ = אלף)]. אלהים בגימטריא הטבע – "אני אמרתי אלהים אתם", היינו שכאשר בראתי אתכם (בסוד "חלק בורא שנעשה נברא") רציתי והתכוונתי (פירוש "אמרתי" היינו אמירה בלב ע"ד "לך אמר לבי", וגם אמירה בסוד אור מים רקיע דמעשה בראשית) שתזכו למודעות טבעית, סוד הטבע היהודי המתוקן (סוד אלהים אותיות מאליה, ע"ד "שלהבת עולה מאליה", כמבואר במ"א ודוק), כאשר עם ישראל (הנשוי לנשיא כנ"ל) יושב בציון לבטח – לנצח. אזי כל יהודי הוא בחינת "אלהים חיים" כביכול, החי חיים נצחיים, "ומלך עולם" – "כל ישראל מלכים הם".
והרמז (שהתכלית היא להיות אלהים): תכלית = 10 פעמים אלהים, גילוי שלם של אלהים בכל אחד מעשרת כוחות הנפש.
אך צריך להבין איך זוכה האדם הישראלי להיות "אלהים" על ידי קיום השליחות שלו בעלמא דין. הנה, אלהים הוא אותיות אל הים(מבלי לשנות את סדר הצירוף, ועוד, ידוע ששרש שם אלהים שבגבורה הוא שם אל שבחסד, ודוק) – "כל הנחלים הולכים אל היםוהים איננו מלא". הים היינו ים המלכות, תכלית הכל (כידוע בסוד הוי' ב"ה: י – חמר [גלם = חכמה]; ה – צורה; ו – פועל; ה – תכלית). והנה, מה שבסופו של דבר "והים איננו מלא", היינו מה שאור אין סוף ב"ה הוא "למטה מטה עד אין תכלית", אף פעם אי אפשר להגיע ל'תכלית' (אלא צריך כל פעם לחזור להתחלה ולהתחיל הכל מחדש), השגה המעוררת בנפש שפלות תהומית, הרגשת המלכות בפנימיות עצמותה, "לב הים" (אותיות בלימה, סוד "'בהו' אלו אבנים המפולמות [המבולמות] המשוקעות בתהום שמהן יוצאין מים שנאמר 'ונטה עליה קו תהו ואבני בהו', סוד "עשר ספירות בלימה" וסוד "תלה ארץ על בלימה" = בראשית, וד"ל).
"כל הנחלים...", סתם 'נחלים' לשון רבים תרתי משמע, ובעבודת האדם את קונו היינו הנחל העולה מלמטה, "נפשנו חכתה להוי'" והנחל היורד מלמעלה, "נוצר חסד לאלפים" (היינו מה שאור אבא יונק מהמזל העליון, בסוד "אין מזל לישראל" וכפירוש הבעל שם טוב שהאין האלוקי הוא המזל לישראל). "לאלפים" היינו "אאלפך חכמה אאלפך בינה", "שעשועים יום יום", סוד התורה שקדמה לעולם אלפיים שנה. והיינו עבודת התפלה העולה למעלה בסוד העלאת מ"ן ועבודת לימוד התורה היורדת למטה בסוד המשכת מ"ד. וכאשר מתיחדים שני הנחלים יחד – "כל הנחלים" – אזי הולכים אל הים, אל התכלית-אין-תכלית (תכלית אין תכלית = 1781 = 13 פעמים 137, אהבה פעמים קבלה, וד"ל), בבחינת "אני אמרתי אלהים אתם", הכל בסוד השליחות האלוקית בשלוש הבחינות שלה – וישלח בשלח שלח – כמבואר לעיל.
ו.
והנה, פרשת וישלח היא הפרשה ה-ח בתורה; פרשת בשלח היא הפרשה ה-טז בתורה; פרשת שלח היא הפרשה ה-לז בתורה. נתבונן בסדרה הריבועית הנבנית משלשת המספרים הנ"ל – 8, 16, 37 – ובלקח שנפיק ממנה לענין השליחות:
ההפרש בין 8 ל-16 הוא 8 וההפרש בין 16 ל-37 הוא 21. נמצא ש"בסיס" הסדרה הוא 13 (ההפרש בין 8 ל-21; המספרים 8, 13, 21 שייכים לסדרת מספרי "אהבה" הקשור ל"חתך זהב", כידוע, ודוק). אבל גם המספר שלפני 8 בסדרה הוא 13. זאת אומרת, ש-13 הוא שרש הסדרה וכן 13 הוא בסיס הסדרה המוביל את הסדרה עד אין סוף. "על פי שנים עדים יקום דבר" – "אחד באחד יגשו".
ומה זה מלמדנו לענין השליחות? כל המספרים הנ"ל הם מספרים סדוריים של פרשיות התורה. המספר 13 אם כן רומז לפרשה ה-13 בתורה, שאף על פי שאינה נקראת על שם שליחות במפורש, בה נמצא עיקר ושרש ענין השליחות בתורה.
[נזכור שהשרש שלח עולה הוי' פעמים אחד, שהוא הריבוע הכפול של אחד, 13, בסוד "כגונא דאנון מתיחדין לעלא באחד אוף הכי איהי אתיחדת לתתא ברזא דאחד למהוי עמהון לעלא חד לקבל חד" דקבלת שבת, וד"ל.]
הפרשה ה-13 בתורה היא פרשת שמות (הפרשה הראשונה של החומש השני של התורה). איזו שליחות יש כאן? שליחות משה רבינו ע"ה לגאול את עם ישראל ממצרים. והרי כל הגלויות נקראו על שם מצרים, שמצירים לישראל, וגאולת מצרים כוללת את כל הגאולות, גם את הגאולה העתידה על ידי משיח צדקנו, האתפשטותא של משה רבינו שבדרא בתראה – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון".
וכה דברי ה' אל משה רבינו (ודברי משה אל ה'): "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים... וזה לך האות כי אנכי שלחתיך... ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו... אהיה אשר אהיה... אהיה שלחני אליכם... הוי' אלהי אבותיכם... שלחני אליכם". עד כאן יש חמשה לשונות של שליחות כנגד חמשה חסדים (סוד חמש אצבעות של יד ימין) שמוסר המשלח (ה' יתברך) לשלוחו (משה רבינו) להיות לו ליד (ימין) בבחינת "שלוחו של אדם [העליון] כמותו [ממש]". ה פעמים שלח = הוי' פעמים אדנ-י, האותיות הנוספות ב-ה לשונות של שליחות הנ"ל עולות 637 = 7 פעמים 13 בריבוע, סך כל ה לשונות הנ"ל = 13 (חצי הוי') פעמים 179 (חצי משיח)!
שליחות = 13 פעמים חן (שליח = 6 פעמים חן; ות = 7 פעמים חן). במספר קטן, חן = 13. הכל הולך אחר הפתיחה: "ועתה [= 13 פעמים 37] לכה ואשלחך אל פרעה" = 13 פעמים 99 (ה סופי התבות = ה פעמים 13, ודוק). והנה, שמות (הפרשה ה-13, שרש השליחות בתורה – "אין מוקדם ומאוחר בתורה") הוא נוטריקון שליחות מיד ולדורות (שהרי "הוא [השליח העיקרי בתורה, משה רבינו] גואל ראשון והוא גואל אחרון). שליחות מיד ולדורות = 1460 = 4 פעמים ואשלחך (פתיחת שליחות משה), מאצילות ועד עשיה, דרך 4 עולמות אבי"ע – ואשלחך ("לכה ואשלחך" = יחוד יעקב רחל).
בהמשך מסרב משה רבינו ללכת בשליחותו של מקום ואומר "שלח נא ביד תשלח" – שלח כבר את מלך המשיח שיגאל את ישראל גאולת עולמים. מבואר בחסידות שאף על פי שלא התקבל סירובו של משה, בכל זאת פעל בכך שלעולם יהיה קשור הוא ותורתו למשיח ותורתו. הסירוב של משה היינו הסוד המבואר לעיל שכל שליחות נכשלת בתחילתה, ואם כן למה לי (משה) להיכנס לצרה זו (ואכן ככה טוען משה בסוף הפרשה – "למה זה שלחתני"!).
והנה, 13 (המספר שמופיע לפני 8 בסדרה) ועוד 8 ו-16 = 37 (המספר הראשוני ה-13!), המספר הבא בסדרה, מספר פרשת שלח בתורה. נמצא שהכל (כל ענין השליחות, ובעצם, כל התורה כולה) מתחיל (בהעלם) משליחות משה (נשמת יעקב, המשלח הראשון, באתגליא) לגאול את עם ישראל, כאשר תכלית הכל היא להינשא למשה (סוד "שלח לך" כנ"ל) – משה הוא שליח ה' (ובכך הוא נשוי לה' כביכול – "ואתה פה עמד עמדי") וכל ישראל שלוחיו של משה-משיח.
ז.
"עם לבן גרתי ואחר עד עתה", ופירש רש"י:
"'גרתי' – לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני 'הוה גביר לאחיך' שהרי לא נתקיימה בי. ד"א גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים".
וכתב בעל לבוש האורה על רש"י:
"... הודיעו בזה שלא נתקיימה ברכת אביו ולכך אינו כדאי לשנאותו... על כרחך גרם החטא שלא קיימתי את התורה והרי הותר לך לפרוק עולי מעליך ואם כן למה תשנא אותי, וכל זה דבר דרך הכנעה לפייסו. ולפי הד"א שאמר לו תרי"ג מצות שמרתי יהיה הפירוש להפך לאיים עליו... שמרתי התורה ולא תוכל לפרוק עולי מעליך. והיה זה השליחות לפי זה לפעמים דרך איום ולפעמים דרך הכנעה כדי לערבבו, וזו היא העצה היעוצה לכל חכם וירא ומפחד מפני חברו ומבקש שלומו שצריך לפעמים לרצותו ולפעמים לאיימו ולפחדו... כדי שלא להראות לשונאו שנפל פחדו עליו מכל וכל ויתאמץ להתחזק עליו".
מדברי בעל הלבוש יוצא חידוש גדול שאף על פי ששני הפירושים של רש"י ל"עם לבן גרתי" הם דבר והיפוכו (לפי הפירוש הראשון יעקב מודיע לעשו שהוא לא שמר את התורה כדבעי, ואילו לפי הפירוש השני הוא קיים את כל התורה כולה) יש לקיימם ביחד – בהתייחסות יעקב (יהודי חכם) לעשו (טיפוס מסוכן ומפחיד) יש לנהוג בדרך של הכנעה ובדרך של איום יחד (כדי לערבבו – לבלבל את השטן, שאינו "מבין" בנשיאת הפכים, אין לו חוש חסידי, וכל דבר שלא מבינים מאיים).
הכנעה איום = אור (= אין סוף וכו'), סוד אור יום, בסוד מעט אור (של קדושת יעקב) דוחה הרבה מן החשך (של עשו). על דרך החסידות יש להעמיק עוד יותר את דברי בעל הלבוש – ההכנעה (הביטול) של האור ומה שמאיים על החשך הם היינו הך, הא בהא תליא. ההכנעה והביטול האמיתיים, ששרשם בביטול לאלוקות (וממילא לניצוץ האלוקי שבכל דבר, גם בתוך עשו, המעוניין, בדרך כלל ברובד הלא-מודע שבנפשו, רק לכובשו ולהסתירו מלהתגלות), הם הם המאיימים על קליפת החשך (לשחרר ולהוציא ממנו את הניצוץ האלוקי שמחייהו ובכך להשאירו ריקן מכל תוכן חיוני ואפס מאליו מן המציאות).
ועוד נלמד מפירוש רש"י הנ"ל שהדרך לקיים את כל מצות התורה הוא על ידי הכנעה ושפלות (להיות גר בארץ), ועל ידי יראת שמים ("גר" לשון "יראה", לשון "מגור מסביב"). והוא סוד יעקב (עמוד התורה ותריג מצותיה – "תפארת גופא") בן יצחק, מדת היראה, שנצטווה "גור [לשון יראה ופחד, בחינת פחד יצחק] בארץ [הכנעה ושפלות]".
ועל דרך הסוד, "עם לבן גרתי" – תריג מצות התורה נמשכו מהלובן העליון (שרש לבן בקדושה העליונה). וכן מוסבר בתניא:
"... והנה במ"א כתב שרמ"ח מ"ע הן בה' חסדים ושס"ה ל"ת בה"ג וכו' ובמ"א כתב שהן תרי"ג ארחין נמשכין מחד ארחא כו' שהוא לבנונית וכו'. אך הענין שכל המצות לתקן רמ"ח אברי ז"א ע"י המשכת אור א"ס ב"ה במוחין הכלולין בה"ח וה"ג ומקור המוחין הוא לבנונית כו' הוא הענג וחפץ העליון להמשיך האור למטה לרמ"ח אברין דז"א ומתחלקת ההמשכה לתרי"ג המשכות פרטיות לפי בחי' ערך המצות כגון בצדקה וגמ"ח נמשך אור א"ס ב"ה לחיצוני' הכלי דחסד דז"א ובקיום הדינין בחיצונית גבורה וברחמים כו'".
בשרש הכי עליון, לבן כולל את נתיב ה-לב של החכמה דעתיק (עצמות התענוג האלוקי שבנפש) ושער ה-ן של הבינה דעתיק, סוד "ונוזלים מן לבנון". יחוד זה של חו"ב דרדל"א שורה בלבנונית שבגולגלתא דא"א, כמו שכתוב באגה"ק: "... הגם שלמעלה בא"א המצות הן בגולגלתא בלבנונית היא האורחא דבפלגותא דשערי דמתפלגא לתרי"ג אורחין דאורייתא שבז"א". ז"א היינו סוד יעקב, וזהו "עם לבן גרתי ותריג מצות שמרתי".
על "האורחא דבפלגותא דשערי" נאמר "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום", וארח אותיות "ואחר עד עתה", על מנת להמשיך מהחד ארחא דא"א, דרך האחוריים כנודע, את ה"תרי"ג אורחין דאורייתא שבז"א".
ועוד בסוד לבן, לבן = 82 = פעמיים 41. והנה, במספר סדורי, רמח = 41 וכן שסה = 41 (במספר קטן רמח = 14 וכן שסה = 14 [41 הוא המספר הראשוני ה-14]; במספר קטן מספרי רמח = 5 וכן שסה = 5, סוד ה חסדים ו-ה גבורות, כנגד ה אצבעות של יד ימין ו-ה אצבעות של יד שמאל, כמו שכתוב בתניא הנ"ל; כל התופעה הנ"ל – שוויון של שני הפכים או משלימים בכל הרמות של מספר סדורי, מספר קטן ומספר קטן מספרי – זהה בנוגע ל"תמורה" של חיים מות, וד"ל). בדיבור הראשון של עשרת הדברות – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" – יש 41 אותיות (וכן "סימנו" אם – "אנכי... עבדים"; וכן, "אנכי הוי'אלהיך" = 173, מספר הראשוני ה-41). והוא כתוב פעמיים בתורה – פעמיים 41 = לבן. והוא הכתר של הכתר של התורה כולה כנודע, סוד לבן, הלובן העליון שממנו מתפשטות תריג מצות (וראוי להוסיף: תריג הוא "מספר ההשראה" ה-חי, ואילו 41 הוא "מספר ההשראה" ה-ה, ודוק).
הירשם ל-
רשומות (Atom)