בס"ד א"א"א
אני לא נוהג לשתף דברים כאלה בפייסבוק, היום החלטתי שכן. תהיו עדינים.
אז היום נסעתי באוטובוס למילואים.
התיישבתי מאחורי ילדה בת 17 פחות או יותר שדיברה בקולי קולות בפלאפון עטור הנצנצים שלה. היא סיפרה למי שבצד השני של השיחה כמה שהיא אוהבת את היום הזה, כי מחר יוצאים מוקדם מבית הספר וכל החיילים שבאים לבית הספר נראים "מעלף" על מדים ושחבל שאין עוד ימים כאלה, רק קצת "מבאוס" לה שהמוזיקה חרא ברדיו. מזל שיש יוטיוב. ושכל מה שהיא חושבת עליו בטקס של יום הזכרון זה על המסיבה הפצצתית שיש בערב ועל כמה שיכורה היא הולכת להיות ואם לחזור הביתה במונית או באוטובוס.
זה קרע אותי מבפנים.
אז למעט האנשים שקוראים את מה שאני כותב, חשוב לי שתדעו שיש אנשים שאכפת להם, יש עוד אנשים שזוכרים.
כי בשבילי, זה יום זיכרון לפיליפ, שישב איתי באישון לילה דרומית לבית לחם וסיפר לי כמה שאמא שלו מפחדת עליו, בידיוק שנה לפני שהוא נהרג מפגיעה ישירה של טיל דרומית לבינת ג'בל.
לאיתי, שמת לי בידים, פשוטו כמשמעו.
ליער, ליאן, לעמי, לשי, ליותם.
לאלו שהלכו איתי לאורכה ולרוחבה של המדינה, נאנקו חרישית מהמשקלים הכבדים ונשכו שפתיים.
לאלו שצעדו איתי בדממה מעבר לגבול ולא חזרו.
לאלו שחזרו בחיים אבל קרועים מבפנים.
להם, אני מקדיש את השיר הנהדר הזה:
והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת
תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,
ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת
לקבל את הנס, האחד, אין שני...
היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהר
ועמדה טרם יום עוטה חג ואימה.
אז מנגד יצאו נערה ונער
ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.
לובשי חול וחגור וכבדי נעליים
בנתיב יעלו הם, הלוך והחרש
לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים
את עקבות יום הפרך וליל קו האש.
עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע
ונוטפים טללי נעורים עבריים.
דם השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע
ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.
אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם
ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים
יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,
שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".
כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל
והשאר יסופר בתולדות ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה