פרשת שבוע - פרשת נשא

אביתר איזק

בפרשתנו מסופר על קרבנות הנשיאים ונדבותיהם שהביאו למשכן, מבין הדברים שהנשיאים הביאו היו שש עגלות צב (עגלות המיועדות לנשיאת דברים) ו12 שוורים על מנת לסחוב את העגלות, דברים אלו היו מיועדים לשלושת משפחות הלוויה :גרשון קהת ומררי. לכאורה היינו מצפים שמשה שקיבל את העגלות יחלק אותם שווה בשווה בין המשפחות אבל בפועל אנחנו רואים שהעגלות אינם מחולקות שווה בשווה (שתי עגלות לגרשון,ארבע למררי ושום דבר לבני קהת).

הסיבה לחלוקה זאת לפי התורה היא שכל אחד מקבל לפי צרכיו וצרכי עבודתו.
עצם הזכרת דבר זה בתורה בא ללמד אותנו דבר חשוב, ישנם אנשים שכל חייהם עסוקים במרדף הריצוי, לרצות את כל העולם ולצאת בסדר עם כולם כל דבר בשבילם הוא דבר חשוב שצריך לתת לו את מלוא הכוחות, אנשים כאלה בד"כ כלל קורסים תחת העומס וחוסר האיזון שבדרך חיים כזאת. התורה מלמדת אותנו בסיפור זה שלא כל הדברים שווים בחיים, ישנם דברים שצריכים יותר השקעה וישנם פחות. יש דברים שצריך לתת להו יותר זמן וחשיבות ויש כאלה שלא הכל תלוי במהלך הדברים., הרי אין ספק שהזמן שאדם צריך להקדיש לאשתו ומשפחתו אינו הזמן שצריך להקדיש לאדם זר מהרחוב או אפילו לחבר הכל צריך להיות באיזון ובמידה נכונה.
ונסיים בסיפור שיעזור להבין את העניי,ן יום אחד הוזמן מרצה זקן בבית הספר למנהל ציבורי בארה"ב לשאת הרצאה על הנושא "תכנון זמן יעיל" בפני קבוצה של 15 מנהלים בכירים בחברות הגדולות ביותר בארה"ב.
ההרצאה הייתה אחת מתוך חמש הרצאות ביום העיון שאורגן עבורם. למרצה ניתנה שעה אחת "להעביר את החומר".
בעמדו בפני קבוצת האליטה הזו, שהיתה מוכנה לרשום כל מילה שתצא מפיו, העביר המרצה הזקן את מבטו עליהם באיטיות ולאחר מכן אמר: "אנו עומדים לערוך ניסוי".
מתחת לשולחן שהפריד בינו לבין מאזיניו הוציא המרצה מיכל זכוכית גדול והניחו בעדינות לפניו. לאחר מכן הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים, כל אחת בגודל של כדור טניס, והניחן בעדינות, אחת אחת, בתוך המכל.
כאשר התמלא המכל לגמרי ולא ניתן היה להוסיף עוד אבן אחת, הרים המרצה את מבטו באיטיות ושאל: "האם המכל מלא?" כולם השיבו "אכן".
המרצה המתין מספר שניות ושאל :"האמנם?" ואז שוב התכופף והוציא מתחת לשולחן כלי מלא אבני חצץ.
בקפדנות שפך את החצץ מעל האבנים וניער מעט את המכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המכל. שוב הרים המרצה הזקן את מבטו ושאל את הקהל: "האם המכל מלא?"
עתה החלו מאזיניו המבריקים להבין את כוונתו. אחד מהם השיב "כנראה שלא."
"נכון" השיב המרצה הזקן. חזר והתכופף, והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. פעם נוספת שאל המרצה את תלמידיו: "האם המיכל מלא?"
הפעם ללא היסוס ובמקהלה השיבו התלמידים המחוננים: "לא!"
"נכון" השיב להם המרצה הזקן. וכפי שציפו תלמידיו רבי העוצמה והיוקרה, הוא נטל את כד המים שעמד על השולחן ומילא בהם את המכל עד לשפתו.
המרצה הזקן הרים את מבטו אל הקהל ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?" בחושבו על נושא ההרצאה, השיב אחד הנועזים והזריזים שבין מאזיניו: "אנו למדים שככל שנראה לנו שהיומן שלנו גדוש ומלא התחייבויות, אם באמת מתאמצים תמיד ניתן להוסיף עוד משימות ומטלות". "לא", השיב המרצה הזקן. "לא זה. האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא מכניסים למיכל קודם כל את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך."
דממה עמוקה השתררה באולם, כאשר כל אחד מנסה לתפוס את מלוא המשמעות של דברי המרצה.
הזקן התבונן בשומעיו ואמר: "מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? המשפחה? ידידיכם? הגשמת חלומותיכם? לעשות מה שאתם באמת אוהבים? להילחם למען מטרה נעלה? להינפש? לקחת זמן לעצמכם? למכור פרופיל? "
"מה שחייבים לזכור הוא, שחשוב ביותר להכניס קודם כל את האבנים הגדולות בחיינו, כי אם לא נעשה זאת, אנו עלולים לפספס את החיים. אם ניתן עדיפות לדברים הקטנים (החצץ, החול) יתמלאו החיים בדברים הקטנים, ולא יישאר די מהזמן היקר שלנו כדי להשיג את הדברים החשובים באמת בחיים. משום כך, אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: מהן האבנים הגדולות בחיי? וכאשר תזהו אותן, הכניסו אותן ראשונות למיכל החיים שלכם."
לרפואת הרב מרדכי צמח בן מזל
ראם בן חיה מרגלית,תמר רבקה בת אדית יעל,נעמה בת עידית,חי בן איילה,חנן בן שלומית,יהודה בן גאולה
ולעילוי נשמת כל נשמות ישראל :אברהם בן זולה,מיסה בת שמחה,חדורה בת זולה,רחל בת זולה,לאומה בת זולה,ציון בן שמחה,אברהם בן שמחה,טוני בת חווה,מימון בר שתיתא,מסעודה בת מברוחה,מרגלית בת מסעודה,משה בן עזיזה,משה בן חווה,ציון בן חווה,שמחה בן חווה,מינה ברכה בת שרה,שלמה בן שרה,אופיר בת זהבית ז"ל בן שרה,אברהם,יצחק,יעקוב,משה,אהרון,דוד,שלמה,תנאים,אימורים,ראשונים,אחרונים.