פרשת ויגש - סכנת ההשתקעות והשקיעה בגלות
לרפואת צוריאל בן גאולה ושמחה בת מיסה
"ויאמר ישראל: רב עוד יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות"[1]. אין ספק שזוהי שמחה גדולה ליעקב. אחרי שחשב במשך שנים ארוכות על בנו ש"אך טרוף טורף", והנה מבשרים לו שבנו חי וקיים. יעקב מחליט לרדת למצרים לראות את בנו, ובדרכו לשם אומר לו ה'[2]: "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם". יש בידינו כלל מחז"ל[3]: "אינו אומר 'אל תירא אותו' אלא למי שנתיירא". יעקב ירא לרדת למצרים. בשעת שמחה זו ששוב נפגש עם בנו, מפני מה הוא מתיירא לרדת למצרים? מפרש רש"י: "לפי שהיה מיצר על שהיה נזקק לצאת לחוצה לארץ". אך קשה, שא"כ היה ה' צריך לומר ליעקב: "אל תצטער מרדה מצרימה"?
אומרים חז"ל בזוה"ק[4]: "אמר ליה קודשא בריך הוא ליעקב: אמאי את דחיל? "אל תירא מרדה מצרימה"- ממה דכתיב "אל תירא" משמע דחילו הוה דחיל! אמר ליה: "כי לגוי גדול אשימך שם". אמר ליה: דחילנא די ישיצון בני. אמר ליה: "אנכי ארד עמך מצרימה"". עכ"ל. תרגום: אמר לו הקב"ה ליעקב: למה אתה מפחד? ["אל תירא מרדה מצרימה"- ממה שכתוב "אל תירא" משמע שהיה ירא!...] אמר לו: אני מפחד שיכלו בני. אמר לו: "אנוכי ארד עמך מצרימה". יעקב אבינו פחד שמא יכלו בניו, הן כליון פיסי והן כליון רוחני. היה חשש שמא ישראל לא יחזיקו מעמד מבחינה פיסית ויִכלו מרוב צרות הגלות הקשות, והיה ג"כ חשש מפני כליון רוחני, שמא בניו לא ימשיכו לחיות כיהודים בגלותם, אלא יעזבו את דתם ויתבוללו בין הגויים. אומר לו הקב"ה: "אנוכי ארד עמך מצרימה". הקב"ה יורד עמו לגלות. דבר זה מזכיר את מה שאומרים חז"ל בכמה מקומות[5]: "תני ר' נתן אומר: חביבין ישראל, שכל מקום שגלו שכינה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם... גלו לבבל שכינה עמהם... גלו לעילם שכינה עמהם... גלו לאדום שכינה עמהם... וכשהן פזורין שכינה עמהם, שנאמר "ושב ה' אלקיך את שבותך וגו'", "והשיב" לא נאמר אלא "ושב"". עכ"ל. משמעות הדברים: גם כשישראל יורדים לגלות שכינה יורדת עמהם. יש עליהם שמירה והשגחה אלוקית מיוחדת גם בגלות מפני כליון. הקב"ה מרגיע את יעקב ואומר לו שהוא יורד למצרים, ושם הוא ישמור עליהם הן מפני כליון פיסי והן מפני כליון רוחני.
אולם כאשר נתבונן נבין שיעקב לא חשש מפני הכליון הפיסי. הוא לא חשש מ"ועבדום ועינו אותם", שהרי הקב"ה הבטיח: "ואחרי כן יצאו", הוא דאג מפני כליון רוחני, מ"טוב ארץ מצרים". מצרים מלאה בזימה וזוהמה, וכאשר באים להתיישב בטוב הארץ ולאכול מחלב הארץ קיימת סכנה שירצו להישאר שם, ועלולים לדבוק בדרכיהם המקולקלות של המצרים, להתבולל בין הגויים וכך יכלו רוחנית! מטעם זה מסביר הגאון בעל "אור שמח"[6] מדוע ביקש יעקב להיקבר בארץ כנען ולא במצרים: "ואם היה יעקב, אבי שבטי ישראל, קבור שם, הלא היו מתייאשים מא"י והיו משתקעים במצרים ומחשיבים אותה לארץ מולדתם".
ואכן חששו של יעקב היה נכון. בתחילה אמרו האחים לפרעה "לגור בארץ באנו"[7], לשון גרים וארעיים, וכדברי בעל ההגדה של פסח: "ויגר שם- מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים אלא לגור שם". אך בסוף אומרת התורה: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן, ויאחזו בה, ויפרו וירבו מאד". ומבאר רש"י: "ויאחזו בה- לשון אחוזה". כאשר קוראים דבר זה מיד נזכרים אנו שא"י היא אחוזתם של ישראל, ככתוב "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך... לאחוזת עולם"[8], והנה ישראל הופכים את מצרים ל"אחוזה"! אולם דאגתו זו של יעקב היתה דאגה של אבי האומה. הוא דאג על כל הגליות במשך כל הדורות, וכמו שנאמר: "ויסע ישראל וכל אשר לו... ויאמר אלוקים לישראל במראות הלילה". "ישראל" הוא השם הלאומי הכללי של יעקב. וא"כ יעקב היה ירא על הגליות העתידות לבא על ישראל במשך הדורות שמא יכלו בניו פיסית או רוחנית!
הרב זוין ז"ל אמר על הפסוק: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים"[9], אשור ומצרים מבטאים שתי סוגי גליות: גלות מצרָיִם מלשון מֵיצָרִים מבטאת את הגליות שהיו בהם סכנות ורדיפות וצרות ליהודים, ואשור מלשון אושר, מבטאת את הגליות שהיה טוב ליהודים, עם תנאי מחיה טובים, והנביא מנבא שגם אלה יתקבצו לא"י. בשולי דבריו נוכל לדייק עוד בלשון הפסוק: לגבי גליות שהם בבחינת מִצרָיִם נאמר "נידחים". מפני שהם מפוזרים ונידחים בארצות האלה, וסובלים שם. לכן, כשנפתחים השערים, הם מיד בורחים ועולים לא"י. אולם על גליות שבבחינת אשור נאמר "האובדים בארץ אשור", מפני שיש סכנה שכאשר טוב ליהודים בגלות הם עלולים לשכוח את ביתם האמיתי (א"י), וע"י כך לא ירצו לעלות לא"י גם אם תהיה היכולת לעשות כן! זהו מצב של "אובדים"! נוכל להוסיף עובדה מזעזעת ביותר, שבימינו רק 18% מבני הנוער היהודי בארה"ב יש להם קשר ליהדות. כולל רפורמים, קונסרבטיבים ו - Sunday schools . כל יתר בני הנער אין להם שום קשר!!! זו דוגמא נוראה למצב של כיליון רוחני בגלות של בחינת אשור כנ"ל!
יש להקדים שדברים אלו נאמרים מתוך לב כואב וסוער וקשה לומר אותם: גלות זה קבר, כמו שמוכח מחזון העצמות היבשות: "היתה עלי יד ה' ויוצאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות. והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאד על פני הבקעה והנה יבשות מאד... ויאמר אלי: הינבא על העצמות האלה ואמרת אליהם העצמות היבשות שמעו דבר ה'. כה אמר ה' אלוקים לעצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם... ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה. הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו. לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר ה' אלוקים הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל".[10] (הגאולה היא תחיית המתים במובן הלאומי). כאשר יהודים חיים בגלות מתוך ידיעה שהם חיים בתוך קבר, בתוך מצב לא נורמאלי, כאשר נפתחים השערים הם מיד עולים לארץ. אולם קיימת סכנה שהיהודים ישכחו שהם ב"קבר" ויחשבו שמקום גלותם הוא ביתם! אומרת התורה בפרשת התוכחה: "ובגוים ההם (בארצות גלותם) לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך".[11] אמנם זה נראה כקללה, אך חז"ל אומרים שיש בזה ברכה לישראל: "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח וגו'- הא אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים"[12] ועוד מובא שם: "ודכוותה: "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח"- אילו מצאה מנוח לא היו חוזרים". אם היה לישראל טוב בגלות הם לא היו רוצים לחזור לא"י, לכן מביא הקב"ה צרות לישראל בארצות פזוריהם, כדי שיבואו לידי הכרה והבנה שצריכים הם לחזוראל ביתם האמיתי. אם עמ"י לא מכיר שהגלות היא קבר- הגלות עלולה לההפך לקבר של ממש.
אנו עומדים לפני יום הקדיש הכללי בו מזכירים את השואה הנוראה והאיומה. הרב צבי יהודה דאב מאד בכל ליבו את השואה הנוראה, עד כדי כך שכל שבת, ואפילו בשבת מברכין, הוא היה נוהג לומר "אב הרחמים". טעמו היה שאחרי השואה האיומה הזו אי אפשר שלא להזכיר את אותם קדושי עליון שמסרו נפשם על קדושת השם. הוא חי את הכאב הנורא מאד מאד. אנו שואלים את עצמנו: מדוע היתה השואה? מדוע הביא ה' לנו את הרעה הגדולה הזאת? לפני שנתייחס לשאלה זו יש להקדים, שאין אנו מבינים במעשי ה', האדם הוא בשר ודם והבנתו של האדם היא מצומצמת ביותר, בניגוד לקב"ה שעליו אומר הפסוק "מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור". הקב"ה מנהיג ומוביל את העולם לדורותיו ולא רק לזמן המצומצם הנוכחי. לכן, כאשר ארועים מתרחשים אין לנו יכולת להבין מדוע הם ארעו, אך כאשר נתבונן על הארוע ועל כל מה שנולד ממנו במבט של דורות אולי נוכל להבין מעט ממה שקרה, וכמו שאומר הקב"ה למשה: "וראית את אחורי ופני לא יראו".
משל לאדם שנכנס לבית וראה אדם שגוזר בד יפה ויקר מאוד לחתיכות. האדם השתומם- מדוע הוא משחית את הבד?! לאחר בירור נודע שהאדם הוא חייט! אמנם עכשיו הוא גוזר את הבד, אך מתוך גזירה זו יעשה בגד יפה ונאה. כך גם בענייננו: בשעה שקורה מקרה, אין לנו יכולת לדעת את הסיבה לכך. אולם לאחר שנים ודורות נוכל אולי להבין מעט מסיבת הדבר. יש להדגיש עניין נוסף: גם כשאנו אומרים סיבה אין כוונתנו לומר שזו הסיבה המוחלטת והמלאה, אלא שאולי גם זה שייך למקצת הסיבה שבגללה ארעה השואה האיומה. כך נהג הרב צבי יהודה זצ"ל להסביר: הגיע זמן הגאולה, עמ"י צריך לשוב הביתה, לא"י. חזרתו של עמ"י לא"י היא גאולת השכינה, שמכיון שכשגולים שכינה עמהם אף גאולתם היא גאולת השכינה, וכמו שכתוב "ושב" ולא "והשיב" כמובא במדרש הנ"ל, שכביכול השכינה עצמה שבה ונגאלת. אולם ישראל לא רוצים לעזוב את הגלות, ולעלות לא"י. כאשר יש מחלה לפעמים מספיקה תרופה קלה, לפעמים יש צורך בתרופה חזקה ומרה, ולפעמים יש צורך בניתוח, הכל תלוי ברמת החולי. הקב"ה רוצה לגאול את עמ"י – גאולת השכינה. וכמו שאומר רש"י על הפסוק "ושב ה' אלוקיך את שבותך": "שגדול יום קיבוץ גליות ובקושי, כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו". בבחינת "ויקחני בציצית ראשי"[13]. הקב"ה "תולש" כל אחד ואחד ומביאו לא"י. השואה היתה ניתוח אלוקי לעקירת עמ"י מן הגלות. כמו שמבואר ביחזקאל: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאום ה' אלוקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצתם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה".[14] מטרת הצרות היו כדי שלא ימצאו מנוח בגלות ויתעוררו מתוך כפיה אלוקית לברוח אל א"י.
אחרי השואה הנוראה זכינו לארועים נפלאים: לתקומת מדינת ישראל, לקיבוץ גליות ולהאחזותנו בא"י ובראשה ירושלים. ארועים אדירים ונפלאים אלה היו צריכים לעורר את כל היהודים מכל העולם לעלות לא"י –הביתה, אולם עמ"י לא התעורר דיו. אם כל היהודים היו עולים לא"י אחרי קום המדינה, או אחרי הנס של מלחמת ששת הימים- לא היינו עומדים היום בבעיות ובסיבוכים שאנו נמצאים בהם! ולמרות הכל איננו מתיאשים. תהליך הגאולה שהתחיל ודאי יסתיים. אנו צריכים לסייע לקדם את התהליך מתוך אמונה שאכן ארועי דורנו הם גאולת ישראל ההולכת וזורחת לנגד עינינו. צריכים אנו לסייע לעורר את היהודים מכל מקום בעולם לעלות לא"י ולפעול למען השגת המצב השלם והאידאלי של עמ"י, מתוך אמונה שתהליך הגאולה ודאי יסתיים, ואנו נוסיף: במהרה בימינו!
מתוך אתר ישיבות בני עקיבא - http://yba.org.il/show.asp?id=48619&big_cat=1553
ולעילוי נשמת כל נשמות ישראל :אברהם בן זולה, מימון בר שתיתא ,הרב מרדכי צמח בן מזל טוב,מיסה בת שמחה,חדורה בת זולה,רחל בת זולה,לאומה בת זולה,ציון בן שמחה,אברהם בן שמחה,טוני בת חווה, ,מסעודה בת מברוחה,מרגלית בת מסעודה,משה בן עזיזה,משה בן חווה,ציון בן חווה,שמחה בן חווה,מינה ברכה בת שרה,שלמה בן שרה,אופיר בת זהבית ז"ל בן שרה,אברהם,יצחק,יעקוב,משה,אהרון,דוד,שלמה,תנאים,אימורים,ראשונים,אחרונים
שבת שלום
