ב"ה
ט"ו/אלול/תשע"א פרשת – כי תבוא
עיקרי הפרשה - הרב אלי ישי
משה רבנו מוסיף ומצווה את בני ישראל במצוות שיחויבו בהם בכניסתם לארץ. פרשתנו פותחת במצוות הביכורים, החלה רק לאחר כיבוש הארץ וחלוקתה בין שבטי ישראל.
המצווה חלה על שבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל. כאשר החקלאי יורד לשדהו ורואה פרי בביכורו, עליו לסמנו. כאשר יעלה לרגל לירושלים, ימלא את הטנא בפירות הביכורים ויביאו לכהן. הכהן מניף את הטנא יחד עם הבעלים. המביא נוטל שוב את הטנא בידו ופותח באמירת נוסח קצר, שעיקרו קורות עם ישראל ותודה על ברכת ה'.
ביעור מעשרות
שש השנים שנמנות בין שנת שמיטה אחת לבאה, חלוקות בדיני המעשרות הנוהגים בהם. בשנה הרביעית לקראת חג הפסח מצווה כל יהודי לבדוק אם לא נותרו ברשותו מעשרות מהשנה השלישית שטרם ניתנו לעניים. בעת הזאת עליו להוציא את כל יתרת המעשרות מביתו, לחלקם לעניים ולומר נוסח תפילה קצר.
התחדשות במצוות
משה פונה לבני ישראל ומזהירם לשמור את מצוות התורה ושיהיו בעינינו תמיד כחדשים שזה עתה ניתנו. בהקשר זה, הוא מציין את הקשר המיוחד שבין ישראל ה'.
גל-עד
כדי לזכור את התורה, מצווה משה להקים גל אבנים שיעמוד כעדות בין ה' ובין העם. בראשונה יש להקים גל בן שניים-עשר אבנים על גדת הירדן המערבית, ועליה לכתוב את דברי התורה, ואחר-כך להקים עוד גלי אבנים דומים בהר עיבל ובגלגל.
הברוך והארור
משה מפרט בפני העם את טקס הברכה והקללה עליו למדנו כבר בקצרה בתחילת פרשת ראה.
לאחר שיעבור את הירדן, יתייצב העם לטקס, כשהוא חלוק לשלושה: שישה מן השבטים יעמדו על הר גריזים - ייצוג לברכה, שישה שבטים יעמדו על הר עיבל - ייצוג לקללה, ובגיא שבין ההרים יעמדו הכוהנים והלויים ואיתם ארון ברית ה'. הלויים פונים אל הר גריזים ואומרים את דברי הברכה, וכל העם עונה אמן. אחר כך מסובבים פניהם אל הר עיבל ואומרים את דברי הקללה, וכל העם עונים אמן.
אלו אחד-עשר הדברים אליהם מתייחסת הלווים, פעם אחת בלשון ברוך ופעם נוספת בלשון ארור:
- עובד עבודה זרה.
- מזלזל באביו ובאמו.
- "משגה עוור" - מכשיל אדם בעצה רעה.
- מטה משפט גר, יתום ואלמנה.
- שוכב עם אשת אביו, גם כשאינה אמו וכבר אינה נשואה לאביו.
- שוכב עם בהמה.
- שוכב עם אחותו.
- שוכב עם חותנתו.
- "מכה רעהו בסתר" - מדבר לשון הרע.
- לוקח שוחד ומפליל את הזכאי.
- מי שאינו מקיים את התורה ומצוותיה.
ברכות לשומר התורה
השומע בקול ה' ומקיים מצוותיו יזכה לברכות רבות. ה' יברך אותו בילדים, בתנובה פורייה במשק החי, בשדה, במטעים ובכרם, ידביר את האויבים הקמים על ישראל, יברך כל אחד בעושר ובהצלחה ועוד ועוד.
הזהרות למפר התורה
כנגד הברכות שמבטיח משה למקיימים את דברי התורה, הוא מזהיר מפני עזיבת התורה והמצווה. בפרוט ובאריכות הוא מונה את כל הקללות והחוליים שיבואו חלילה על ישראל. ברמה האישית - בבית ובשדה, וגם ברמה הלאומית - בהליכה לגלות, ברדיפות העמים, באסונות, עבדות, צרות ומחלות מכל הסוגים.
התורה מסכמת את הנושא כולו, ומכתירה אותו בשם "דברי הברית" - הברית שכרת משה עם בני-ישראל לקיום דרך היהדות.
דור הבנים מפנים ומקבל
משה משבח את 'דור הבנים' אליו הוא מדבר בשנת הארבעים ליציאת מצרים, ערב הכניסה לארץ. משה אומר: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה". כלומר, לאחר כל הניסים ביציאת מצרים ובדרך במדבר, לאחר מתן תורה בסיני, ועדיין לא הפנימו היוצאים ממצרים, דור המדבר, את הקשר והמחויבות של העם לה'. והנה עתה, דור הבנים העומדים להיכנס לארץ, בשל יותר, ומפנים את הניסים הגדולים ואת הקשר המיוחד עם ה'. משה מבקש, שהעם ישכיל ויתמיד בקיום התורה.
מצוות הביכורים - הכרת הטוב בלב שלם ושמח
הפרשה פותחת במילים " והיה כי תבוא לא הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה "
רשי מבאר כי זו לשון של שמחה עם ישראל שהיה רגיל לקבל את מזונו ומלבושו בלא יגיעה ומעתה תהיה ישיבתם כרוכה בעמל ועבודת כפיים כדרך כל בני היישוב, לכן אמרה התורה "והיה כי תבוא אל הארץ", ללמד שאין לחשוש מההתייגעות שהיא מנת חלקם של בני היישוב, כי עצם הישיבה בארץ ישראל מביאה על האדם שמחה ומנוחת הנפש.
וניצוו להביא את ביכורי תוצרתם לבית המקדש ,
הרעיון שעומד מאחורי מצוות הביכורים היא "הכרת הטוב". בלעדיה אין קיום לקשר שבין האדם לבוראו. כשאדם מודה ומכיר טובה הרי גם מתי שלפעמים הוא פוגע, הוא לא נוהג כראוי, הוא מיד יזכור את הטובה שקיבל וישנה את דרכיו.
אך אם הוא לא זוכר את הטובה, אזי הוא יתמיד בהנהגתו השלילית ולעולם לא יתקנה. לפיכך מצוות הביכורים שהיא "הכרת הטוב", כל כך משמעותית ומשמשת בסיס לקיום תורה ומצוות עד שאמרו לנו חז"ל – בראשית – בשביל הביכורים שנקראו ראשית". כי הכרת הטוב היא אבן יסוד לקיום דבר ה' בכל הנהגות האדם ודרכיו. וכדי להבליט את חשיבותה צווינו לשמוח עמה בקיימנו אותה.
הגמרא מבקשת ללמד אותנו כי מצווה זו יש לעשותה בשמחה ובלב טוב ,
בתורה מתואר כי הכהן לוקח את הטנא והסל מידיו של החקלאי ,
מסופר על איש עשיר שבליבו נאנח כי עליו לתת מעשר ראשון ושני וצדקה לעניים עם כל זה ניסה להפגין את עושרו לעיני כל לכן הגיש לכהן את הביקורים על טס מזהב להפתעתו הכהן לוקח את הפרות ומחזיר לו את הטס , לעומתו חברו הגיש את הטנא בהתרגשות בסל נצרים קלוע, הכהן מקבל הכל במאור פנים, הביכורים והסל כאחד , גדולה השמחה בשמיים זוהי שעת רצון
ומה רצה לומר הכהן: אין מקום בבית המקדש למתנות שריח גאווה בצידן ואינן באות מהודיה אמיתית ושמחה .
גישת האדם לחיים היא המביאה את הברכה או הקללה
הרעיון של עבודת ה' בשמחה ובטוב לבב מוגשת כמה פעמים בפרשה זו , אדם שמכיר בטוב שנתן לו הבורא או חבריו לא יגיע לחטאים שגוררים אחריה את הקללות .
הפסוק "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", ממצא רעיון זה
ומה ביאורו: לכאורה הרי ברכה וקללה אדם חש על בשרו, זהו אינו דבר שנתון לראיה? אלא כל מעשה של אדם תלוי הוא בראיה שלו, בהסתכלות ובגישה, אם היא באה ממקור טהור היא נהפכת לברכה, ואם חלילה להיפך, לקללה
כמאמר התורה :
"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויבך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל".
הרמב"ן מסביר כי התוכחה שבפרשת כי תבוא היא כנגד בית שני, וצריך ביאור, שהרי חז"ל אומרים בית שני חרב בגלל שנאת חינם ואילו כאן בפרשתנו התורה כותבת שהחורבן בא "תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" ולא נזכר ענין שנאת חינם? אלא שמכאן מוכח שבמקום שאין שמחה וטוב לבב, חודרת ומפעפעת שנאת חינם ארסית ומחריבה.
לצערנו הרב הקללות שמנובאות בפרשה התקיימו אף אלפי שנים לאחר שנכתבו אחת לאחת , אבל נחמה בצידה , כשם שחזתה התורה את הקללות בדייקנות כך חוזה התורה את הברכות :
וּנְתָנְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עֶלְיוֹן, עַל, כָּל-גּוֹיֵי הָאָרֶץ.
וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה, וְהִשִּׂיגֻךָ
בָּרוּךְ אַתָּה, בָּעִיר; וּבָרוּךְ אַתָּה, בַּשָּׂדֶה.
בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ, וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ--שְׁגַר אֲלָפֶיךָ, וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ.
בָּרוּךְ טַנְאֲךָ, וּמִשְׁאַרְתֶּךָ.
בָּרוּךְ אַתָּה, בְּבֹאֶךָ; וּבָרוּךְ אַתָּה, בְּצֵאתֶךָ.
יִתֵּן יְהוָה אֶת-אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ, נִגָּפִים לְפָנֶיךָ: בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ, וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ.
יְצַו יְהוָה אִתְּךָ, אֶת-הַבְּרָכָה, בַּאֲסָמֶיךָ, וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ; וּבֵרַכְךָ--בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
יְקִימְךָ יְהוָה לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לָךְ: כִּי תִשְׁמֹר, אֶת-מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ, בִּדְרָכָיו.
וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם יְהוָה נִקְרָא עָלֶיךָ; וְיָרְאוּ, מִמֶּךָּ.
וְהוֹתִרְךָ יְהוָה לְטוֹבָה, בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתֶךָ--עַל, הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ, לָתֶת לָךְ.
יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת-אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת-הַשָּׁמַיִם, לָתֵת מְטַר-אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ, וּלְבָרֵךְ, אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה יָדֶךָ; וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים, וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה