עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי צום יהודיים לזכר חורבן ירושלים. יום זה הוא התאריך שבו בשנת 588 לפנה"ס, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון.
מאז שנת 1950, יום זה מצוין במדינת ישראל גם כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע.
[עריכה] תחילת המצור
על פי המסופר בתנ"ך בספר מלכים ובספר ירמיהו, המצור על ירושלים החל בעשרה בטבת בשנה התשיעית של מלכות צדקיהו (588 לפנה"ס על פי הכרונולוגיה המקובלת. ולפי הכרונולוגיה המסורתית בשנת ג'של"ו - 426 לפנה"ס). חודש טבת נקרא בתנ"ך "החודש העשירי", על פי הספירה מניסן:
"וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב."[1]
בספר יחזקאל מסופר שבאותו יום של תחילת המצור, חווה הנביא יחזקאל התגלות נבואית, שבה אלוהים סיפר לו על שהתרחש בירושלים, וציווה עליו לסמן את התאריך של עשרה בטבת.[2] המצור נמשך כשנה וחצי עד להבקעת החומה וכיבוש העיר בט' בתמוז בשנה האחת עשרה למלכות צדקיהו (586 לפנה"ס)[3]. כעבור חודש, החריבו הבבלים את בית המקדש שבירושלים.[4]בעקבות החורבן נקבעו ארבעה צומות, שעליהם מסופר בספר זכריה:
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים."[5]
"צום הרביעי" הוא צום בחודש תמוז לציון היום שבו נכבשה העיר, "צום החמישי" הוא צום בחודש אב לציון היום שבו נחרב בית המקדש, ו"צום השביעי" הוא צום גדליה בחודש תשרי לציון היום שבו אבדה גם שארית הפליטה לאחר החורבן. לגבי "צום העשירי" נאמרו בתוספתא שתי פרשנויות שונות. לפי רבי עקיבא הכוונה היא לעשרה בטבת שבו החל המצור. אך דעת רבי שמעון היא שיש ללמוד מכך שצום העשירי מוזכר אחרון ברשימת הצומות שהכוונה לציון של מאורע מאוחר יותר, והוא מזהה זאת באירוע המוזכר בספר יחזקאל, שבתאריך ה' בטבת הגיעה בשורת החורבן ליחזקאל בבבל[6]:
"וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלַיִם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר"[7]
[עריכה] יום הקדיש הכללי ביום כ"ז בכסלו תשי"א החליטה הרבנות הראשית לישראל לציין את יום עשרה בטבת בכל שנה כ"יום הקדיש הכללי". יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום קבורתם לא נודע לנהוג במנהגי יום היארצייט של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים. על פי תקנת הרבנות הראשית, בבתי הכנסת, לאחר קריאת התורה שבתפילת שחרית, אומרים את תפילת אל מלא רחמים לזכר חללי השואה.[8]
החלטה זו של הרבנות הראשית באה בעקבות התנגדותם הנחרצת של הרבנים החרדיים המרכזיים לקבוע יום תענית נפרד לזכר השואה. גם החלטת הפשרה הזו לציין את זכר השואה במסגרת התענית הקיימת בעשרה בטבת, לא התמסדה באופן משמעותי בציבור החרדי שמציין זאת בצורה מינורית ביותר.[9] שנתיים לאחר החלטה זו, כשקבעה הכנסת תאריך ליום הזיכרון לשואה, פעלו נציגי הציונות הדתית למען בחירת התאריך של עשרה בטבת. גם לאחר שעמדתם לא התקבלה, לא הסכימה הרבנות הראשית לבטל את ציון יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, והממסד הדתי המשיך לפעול למען חיזוק יום הזיכרון בעשרה בטבת על חשבון יום הזיכרון הממלכתי. עם השנים הפך יום הקדיש הכללי ליום שמצוין בעיקר על ידי הציונות הדתית.[10]
[עריכה] הלכות הצום
כמו שבעה עשר בתמוז וצום גדליה, הצומות האחרים על החורבן, גם בתענית עשרה בטבת אסורים רק אכילה ושתייה, בניגוד לתשעה באב שבו קיימים איסורים נוספים. צום עשרה בטבת נמשך מעלות השחר ועד הערב, אך מכיוון שהוא חל בחורף בחצי הצפוני של כדור הארץ הוא קצר יחסית.
[עריכה] אירועים נוספים המוזכרים בעשרה בטבת
בקינות לעשרה בטבת מוזכרים שני אירועים נוספים שאירעו בטבת: תרגום התורה ליוונית בח' בטבת – "מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה" (מסכת סופרים פרק א'). למרות שתרגום התורה לשפה מרכזית באותה עת יכל לעזור בהפצתה ושימורה, התרגום נתפס כפעולה העלולה לשנות את משמעות התורה. מות עזרא הסופר בט' בטבת. עזרא היה הדמות המרכזית בשיבת ציון ובשיקום התורה והרוח.
[עריכה] בימי שישי ושבת
על פי הלוח העברי הנוהג כיום, עשרה בטבת הוא היחיד מבין התעניות שיכול לחול ביום שישי, והדבר קורה אחת למספר שנים. כאשר התענית חלה ביום שישי, יש דעות בתנאים[11] ובראשונים[12] שהתענית מסתיימת מעט לפני כניסת השבת, כדי לאפשר לאכול מקודם כך שלא להיכנס לשבת בהרגשה רעה - "שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה". אמנם בפועל מקובל לנהוג כדעות החולקות ואוסרות לסיים את התענית לפני צאת הכוכבים.[13] דיון נוסף נוגע לסדרי תפילת מנחה בעשרה בטבת שחל ביום שישי; המנהג המקובל הוא שקוראים בתורה בפרשת "ויחל" כמו בתענית רגילה, אבל כמו בכל מנחה של יום שישי לא אומרים תחנון[14], ולכן לא אומרים בתפילת מנחה את תחינות אבינו מלכנו שנלווות אל התחנון בימי צום.[15]
על פי הלוח העברי הנוהג כיום, התאריך י' בטבת לא יכול לחול ביום שבת עצמו. עם זאת, האבודרהם כתב שבניגוד לכל שאר הצומות שמדרבנן, אילו עשרה בטבת היה חל בשבת, התענית הייתה דוחה את השבת ולא נדחית ליום אחר. האבודרהם כתב שהמקור לכך הוא פסוק ביחזקאל בו נאמר לגבי עשרה בטבת הביטוי "עצם היום הזה",[16] כמו שנאמר בתורה לגבי יום הכיפורים שדוחה שבת.[17] עם זאת, רבי יוסף קארו כתב בבית יוסף על דברי האבודרהם האלו: "לא ידעתי מניין לו זה".[18]
[עריכה] קישורים חיצוניים
עשרה בטבת - בקיצור
בעשרה בטבת תקנו צום, מפני שבאותו יום בא נבוכדנאצר מלך בבל עם חילותיו לצור על ירושלים, וממצור זה התחילה הפורענות שנסתיימה בחורבן בית המקדש הראשון וגלות השכינה. "ויהי בשנת התשיעית למלכו, בחדש העשירי בעשור לחדש, בא נבכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלם, ויחן עליה; ויבנו עליה, דיק סביב." (מלכים ב כה,א)
גם בימי בית שני, אמנם המצור התחיל בתאריך אחר, אך תחילת חורבן בית המקדש ומלכות ישראל היתה בעשרה בטבת.
וכיוון שכבר נקבע צום בעשרה בטבת, הצטרפו עוד שני מאורעות שחלו סמוך לאותו יום לעניינו של הצום , מיתת עזרא הסופר ותרגום התורה ליוונית.
על עזרא הסופר אמרו חכמים, שהיה ראוי שתנתן התורה על ידו אלא שקדמו משה רבינו (סנהדרין כא, ב). כלומר שהוא שני למשה. עוד אמרו חז"ל כי עזרא הסופר שעלה מבבל להקים את בית המקדש השני הוא הנביא מלאכי (מגילה טו, א). כלומר, מצד אחד הוא אחרון הנביאים השייכים לתורה שבכתב, ומצד שני הוא מתקן עשר תקנות כלליות, ופותח בזה את המסורת של חכמי התורה שבעל פה. כלומר במילים אחרות הוא גדול ישראל המשמש חוליית מעבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. ואף הוא כמשה דאג לכלל ישראל, ונשא בעול הנהגתם, והיה ממנהיגי העלייה מבבל וחידוש בית המקדש השני. תרגום התורה ליוונית נעשה בימי מלכות יוון. גזירה זו היתה קשה כיום שנעשה בו העגל, שכן התורה שייכת לישראל, ובתרגומה ליוונית נטשטש היחוד שבה.
לאחר השואה קבעה הרבנות הראשית לישראל, שיום עשרה בטבת, יהיה "יום הקדיש הכללי", לזכרם של הנספים בשואה. ויום מותם לא נודע.
באדיבות ויקפדיה - http://he.wikipedia.org/
ואתר משרד החינוך- http://cms.education.gov.il/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה