בע"ה נעשה ונצליח
ענבל והחצאית משוטטות במדשאות הקמפוס ונתקלת בניסים גלויים יומיום.
ישועות לכבוד חג האורות...
"גם אני אמרתי 40 יום פרק שירה ונושעתי..."
זעקה אליי המודעה לפני קצת למעלה מארבעים ימים בעודי משוטטת במדשאות האוניברסיטה.
כאן?! בלב ליבן של הקליפות, בין שלל האנשים גלויי הראש, עטורי העגילים, הג'ל, הראסטות או הקעקועים?! בין שלל הבחורות המתוקות ששכחו כמה פרטי לבוש בבית, איפשהו בין "עמק הבכא" (הכינוי הציני לדשא התחתון) ל"גבעת הרווקות" (כינוי ציני מספר שתיים לדשא העליון...)- משם היא קראה אליי המודעה הזו. כאילו יועדה רק לי.
אני שבמרירות עונה לעצמי- "ממ.. באמת כבר יומיים שאת לא בסבב "ארבעים יום" של משהו..." אחרי פעמיים שיר השירים, שלוש "פרק שירה", הלכה יומית של שמירת הלשון באדיקות, תהילים ליום זה, בסדר כזה או אחר, 2 סעודות אמנים, מקום של כבוד בכותל ובקבר רשב"י ושלל תפילות שחוברו במיוחד לחצאיות שכמוני, שינסתי מותניי. פתחתי סידורי ואת חדרי ליבי ועשיתי זאת שוב. החלטתי ללכת על "שיר השירים". הדוד, הרעיה, הציפיה, הרומנטיקה, התיאורים, הו התיאורים...
ואין מתוקה מההרגשה הזו, המפגש היומי עם הקב"ה מחוץ לגבולות התפילה הקונבנציונאלית, הלחץ של "להספיק לפני השקיעה, אני חייבת, ויהי מה יתהפך העולם", מוצאת את עצמי במירוץ נגד השמש. והמילים האלו- הכל כך מיוחדות, מי צריך שירה ופואטיקה?! שיעור במצלול מאת החכם באדם.
אז עברו 40 יום, וחצאית אחרת ואני טיילנו לתומנו במדשאות והמודעה עדיין היתה שם... כמו קוראת את מחשבותיי היא הפטירה לעברי ברגע של חמלה בקול מבין כזה- "גם את תוושעי ענבלי... שום יאוש!" חיוך גדול התפרס על פניי והמונולוג הפנימי שניהלתי עם עצמי נשמע כך בערך:
"אני, מיואשת?! כלל לא... נזכרת בגיחוך איך בליל אמש כמעט ונפטרתי מחוסר ענין על הספסל בגן - הוא היה קצת מרובע\ משעמם\ בוק\. ולא הפסיק לדבר על התחביב המוזר שלו. והיו לו תחומי ענין מעוררי תמיהה , והאמת שכבר משיחת הטלפון הייתי ממש סקפטית לגבי טיבו של הערב הצפוי לי, וכשקלטתי איזה ערב עומד להיות לי כשנפגשנו, עלה לי הדם לראש כשחשבתי על החברה הזו של אמא שלי ששוב התיימרה להכיר אותי אבל פספסה בכמה מטרים משמעותיים.
ואיך ניסיתי להיות יצירתית בנושאי השיחה ומצאתי את עצמי שואלת שאלות שלא ידעתי מעולם שאני באמת רוצה לשמוע תשובות עליהן, מייחלת שאחד מאתינו יקבל טלפון בהול ויאלץ להתנצל מקרב הלב ולחתוך... מפשפשת בכיסיי בספונטניות, נו איפה הרשימה הזו- "עזרה ראשונה ליוצאת המיובשת". אני בטוחה ששמתי אותה איפשהו..."!
ובעודי צועדת בין ספסלי הגן, הלב מדבר עם ה' ומקוה לטוב..
ולפתע, הגיעה הישועה. נס של ממש. הוא החל לצעוד לכיוון האוטו- סימן מובהק לסיומו של הלילה. "ישועת ה' כהרף עין"! לא ייאמן ממש באיזו קלות הוא עונה לתפילה.
"אה, אני כבר נושעתי!" מצאתי את עצמי אומרת לחצאית ההולכת לצידי. כדאי לך להגיד גם! רואים בזה ישועות גדולות!
כשמתרגלים להשתמש במילה "נס" ולא רק בקונטקסט של "קפה", החיים נהיים חשובים הרבה יותר, מוערכים הרבה יותר ומנוצלים הרבה יותר...
נס חנוכה שמח וגלוי לכל החצאיות היקרות, הנלחמות את מלחמת בני האור בבני החושך יומיום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה