בזעת אפייך תוציאי תואר..."

בעז"ה

"בזעת אפייך תוציאי תואר..."
עלילות ענבל בכרך הגדול.
הסטודנטית ענבל וינברגר סיימה שנה ראשונה באוניברסיטה. בינתיים, היא עוד פוקדת את המקום ומנסה לעבור בשלום את ימי הקיץ החמים בגוש דן.

המשימה: הישרדות!
אמצעי עזר: בקבוק מים, מגבונים לחים, טישו, דאודורנט ספריי.
המקום: האוניברסיטה.
הזמן: שמש בגבעת שמואל- דום!

זה קרה השבוע. שיפודי ציון זה כאן!
החצאית ואני ניסינו להגיע, בעצם- לדדות, או אולי- להתגלגל?! מבנין 213 לבנין 1005.
זה היה נראה בלתי אפשרי. ראשי היה סחרחר עליי וכבר התחלתי לדמיין את המזגן המחכה לי בבית בפאטה-מורגנה שאין שני לה.
אני, בוגרת מחנות, מסעות, טיולים וצעדות. אני שכבר צלחתי חצי משבילי ארצנו, אני שקמפינג ופק"ל קפה מיודדים עימי, אני- שכעת, עת הלפ-טופ בימיני, הקלסר העבה והתיק בשמאלי, כמעט ונופלת מגודל המשימה... כן, זו אני שהשרב הכריע אותה. "זה לא אשמתי" התגוננתי בדיאלוג הפנימי שהתנהל בתוכי, "אלו תכונותיו של המרכז שאינן מתאומות עם טמפרמנט גופי הירושלמי מלידה". התגוננתי כרקדן הטוען שהרצפה עקומה.

אני לוקחת נשימה עמוקה ויוצאת למסע.
איפשהו באיזור בנין 600, לאחר כרבע שעה הליכה אני צונחת על ספסל, מביטה אל-על ומתחננת למשב רוח קליל.
ו...לא! אין ניסים היום.

*
נזכרתי באלו, שצעדו ארבעים שנה במדבר הצחיח. אלו שלא ידעו טיבם של מגנום, אבטיח צונן או אייס-קפה, וגם אם הכירו- הם נראו אותו הדבר בדיוק. אלו שהטרמפ היחידי לו יכלו לייחל היה על חמור, מקסימום גמל. הם, שהיה להם עור של פיל בכפות הרגליים ו"פדיקור" היתה עבורם מילה בסינית עתיקה, אולי. הם שלא ידעו מהי בריכה וגם את הים היחיד שהם הכירו הם חצו בדרכים מאוד לא קונבנציונליות. הם לא ידעו מהו "מזגן" ובדרך כלל הסתפקו ב-"ארבעה כיווני אויר". עם חלון- אינסופי- לנוף. ובריזה בשעת בין הערביים. הציורים מעידים שלבשו בגדים צנועים, וחיו עימם בטוב. וכדי לכבסם היה עליהם לשאוב מים מהבאר. והם לא נצרכו לחדש את הקולקציה בכל חודשיים, ולא חיו על פי גחמותיו של מעצב אופנה כזה או אחר.
*
צלצול הפלאפון מחזיר אותי לגלובליזציה בחדות ובחוסר רגישות. "נו, את באה?!" לוחשת לי מוריה מהפומית- "הבוחנת מחפשת אותך" אוי, טעטא. נפלטת אנחה.
ואני, החצאית והלפ-טופ מסיימים מסע, בן ארבעים דקות אומנם ולא שנים, אבל אנחנו כבר במקום אחר.

חלפה השנה והגעתי עד הלום.
אך עוד מוקדם מלהגיד שלום.
שכן זו שנה ראשונה מתוך שלוש
ובכל זאת- אל לי לחשוש.
נהיה פה גם מחר,החצאית ואני.
משוטטות בקמפוס, כנראה זה חיוני.
זה החמשיר, את העיקר לא אשכח,
לא נכתב לו סתם כך.
הוא בא למעשה להשויץ בגאון-
כבר שנה שלמה שאנוכי בבר-מינן,
סטודנטית מן המנין!

בהצלחה רבה לכל הסטודנטים בבחינות..