הרמב"ם החזיק במשנה שכלתנית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף גם בתרבות הערבית והאירופית. בערבית הוא מוכר כמוסא בן מימון (موسى بن ميمون), או בשמו הערבי המלא: ابو عمران موسى بن ميمون بن عبد الله القرطبي الإسرائيلي, אבו עמראן[1] מוסא בן מימון בן עבדאללה אל-קרטבי אל-אסראא'ילי (איש קורדובה הישראלי). בלשונות אירופה מקובל לכנות את הרמב"ם Maimonides (מיימונידס) על שום האופן בו נכתב שמו ביוונית: Μωησής Μαϊμονίδης (מואיסיס מאימונידיס).
לידתועל תאריך הולדתו של הרמב"ם קיימות עדויות סותרות. בסוף פירושו למשנה כתב הרמב"ם: "אני משה בר מימון הדיין... התחלתי לחבר פירוש זה הספר ואני בן שלוש ועשרים שנה והשלמתיו במצרים ואני בן שלושים שנה שהיא שנת ט' וע' לשטרות" ([2]). כוונתו שסיים בשנת א'תע"ט למניין השטרות, המקבילה לשנת ד'תתקכ"ח ליצירה (1168). אם נולד שלושים שנה לפני סיום כתיבת הספר, הרי שנולד בשנת ד'תתצ"ח (1138). לעומת זאת, באיגרת המיוחסת לנכדו של הרמב"ם, רבי דוד הנגיד, נכתב שהרמב"ם נולד כ-3 שנים קודם לכן, בי"ד בניסן ד'תתצ"ה (1135). אמנם, האותיות ה' וח' באלפבית קרובות מאוד בצורתן, וייתכן שמדובר בפליטת קולמוס או בטעות העתקה באיגרת. משום כך, נהוג כיום על פי רוב לשלב את התאריכים תחת הקביעה שהרמב"ם נולד בערב פסח, י"ד בניסן ד'תתצ"ח [דרוש מקור] 1138 בעיר קורדובה שבספרד, שבה שימש אביו, רבי מימון הדיין, כדיין הקהילה.
[עריכה] מוצאומשפחתו של הרמב"ם נקראה בשם משפחת 'בן עובדיה' (בערבית: 'אבן עבד אללה'), על שם אבי המשפחה הראשון ברשימות היחס של הרמב"ם, ר' עובדיה דיין קורדובה. יש הממשיכים את שושלת היוחסין של הרמב”ם עד רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה, המתייחס לזרעו של דוד המלך[3]. בין הרמב"ם לר' עובדיה דיין קורדובה 7 דורות:
ר' עובדיה הדיין
ר' שלמה
ר' עובדיה הדיין
ר' יוסף הדיין
ר' יצחק הדיין
ר' יוסף החכם
ר' מימון הדיין
הרמב"ם
[עריכה] קורות חייו בצעירותובשנת 1148, כשהיה הרמב"ם בן עשר, נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה שבספרד בעקבות פלישתם של האל-מֻוַוחִידוּן מצפון אפריקה ורדיפתם את יהודי האזור.
לאחר מסע נדודים שארך כעשר שנים, ניסתה המשפחה להתיישב בעיר פס שבמרוקו, אך גם שם לא האריכו ימי שלוותם. הקנאות המוסלמית הלכה והתגברה, ומרוקו הפכה למקום סכנה עבור היהודים. מסורות מוסלמיות, השנויות במחלוקת בין החוקרים,[4] אף מספרות כי הרמב"ם אולץ להתאסלם למראית עין באותה התקופה מחמת גזרותיו של הח'ליף עבד אלמֻאמִן ששלט בשנים 1130-1163; ההיסטוריון הערבי אבן אלקפטי (1172-1248), שהיה חברו הקרוב של יוסף בן שמעון, תלמידו המובהק של הרמב"ם, מתאר כי במהלך אותם גזרות חי הרמב"ם כאנוס וקיים מצוות אסלאם מסוימות, כקריאת הקוראן והתפילה, עד שהתאפשר לו לצאת למצרים ולחזור ליהדותו בגלוי.[5] גם אבן אבי אֻצַיבִּיעה מספר ש"הראיס מוּסַי התאסלם במגרב, שינן קוראן ועסק בפִקְה"."[6]
רבי מימון ומשפחתו עלו אפוא לארץ ישראל, אך גם בה לא התאקלמו כראוי, וכעבור חמישה חודשים ירדה המשפחה והשתקעה במצרים. תחילה התגוררה המשפחה באלכסנדריה, וכעבור שנים ספורות עקרה לפוסטאט, קהיר העתיקה. שם נשא הרמב"ם את בתו של ר' מישאל הלוי בן ר' ישעיהו החסיד הלוי אלתקא (חתנו של רבי דוסא בן יעקב), ושם גם נולד בנו היחיד, אברהם (1186 - 1238). כתבי יד רבים של הרמב"ם נתגלו בגניזה הקהירית שבפוסטאט. במצרים הוא אף הוכתר פעמיים במשרה "ראיס אל-יהוד" (ראש היהודים) של יהודי מצרים, הפעם הראשונה עם הגעתו, והפעם השנייה בערוב ימיו, בשנים 1196–1204.[7]
[עריכה] מרכז חייו
בית הרמב"ם במרוקואת חינוכו והשכלתו רכש הרמב"ם מאביו רבי מימון, שהשפיע רבות על הגותו, וממורו המובהק[8] של רבי מימון - רבי יוסף אבן מיגאש עליו העיד הרמב"ם: "כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון עד אשר כמעט נאמר בו 'וכמוהו לא היה לפניו מלך' במנהגו ובדרכו". הרמב"ם ראה עצמו גם כתלמידו של רבו של הר"י מיגאש - רבי יצחק אלפסי, הרי"ף.
חרף הערצתו לרבותיו, הרגש הותך בכור ההתבוננות השכלית והוא לא נשא להם פנים ולא היסס מלבקרם[9].
שנים רבות התפרנס הרמב"ם, ששימש כמנהיג הדתי של קהילת קהיר, מהשקעת כספיו בידי אחיו, דוד, שהיה בעל ספינה וסחר באבנים יקרות (עיסוק כ"מטיל מלאי" לתלמידי חכמים, המותר על פי פסקיו); אך לאחר שנספה האח בטביעת ספינתו בשנת 1177 לערך (דבר שגרם לרמב"ם לאבל כבד וכתוצאה מכך נפל למשכב במשך שנה שלמה), נאלץ הרמב"ם להתפרנס מיגיע כפיו, והפך לאחד מטובי הרופאים בקהיר. את ידיעותיו הרפואיות שאב הרמב"ם מהספרות היוונית הקדומה, בעיקר מכתבי הרופא והסופר קלאודיוס גלנוס.
בשל מומחיותו הרבה ברפואה, החל הרמב"ם בשנת 1185 לשמש כרופאו של הווזיר אל-אלפצ'ל, המשנה למלך, ומאוחר יותר אף של המלך צלאח א-דין ובנו אלפאצ'ל. כתוצאה מכך, בילה חלק ניכר מזמנו בארמון המלוכה. סיפורים עממיים רבים עוסקים בתקופה זו בחיי הרמב"ם, וברקעם נמצאים תככי החצר וקנאת השרים המוסלמים ברופא היהודי המצליח.
מלבד עבודתו בחצר המלך, העניק הרמב"ם מזור להמונים שצבאו על דלתותיו, יהודים ונכרים כאחד. המשורר הערבי אל-סעיד אבן סינא אלמולך כתב עליו:
"גלנוס ריפא את הגוף/ והרמב"ם גוף ונפש./
ידיעותיו קנו לו שם כרופא הדור/ הוא ידע לשכך את כאב הבערות/
לוּ באה הלבנה לידיו/ היה מרפא את כתמי פניה..."
במקביל לעבודתו הרפואית, עסק הרמב"ם בכתיבת ספריו היסודיים (ראו להלן). כן שימש כפוסק ומנהיג לקהילה היהודית. שמו יצא למרחוק ונשלחו אליו שאלות רבות בהלכה ובאמונה מכלל יהדות התפוצות. אחת הקהילות שעמדה עמו בקשר רציף הייתה יהדות תימן, שקיבלה על עצמה את הרמב"ם כפוסק וכמנהיג. בעקבות הפרעות הקשות שנערכו בתימן, כתב הרמב"ם את איגרתו המפורסמת אגרת תימן, בה הוא מדריך אותם בעקרונות האמונה. חלקם של יהודי תימן העריצו את הרמב"ם הערצה עזה ועל פי עדותו של הרמב"ן[10] אף הוסיפו לנוסח הקדיש את שמו של הרמב"ם: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון"[11].
מתחם קבר הרמב"ם בטבריה[עריכה] מותו ולאחר מותו ערך מורחב – קבר הרמב"ם
הרמב"ם נפטר בפוּסטאט (קהיר העתיקה) שבמצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (20 בדצמבר 1204) בגיל 66. המסורת אומרת שלפי דרישתו המפורשת "אל נא תקברוני במצרים" הועברה גופתו ממצרים לטבריה ובה אכן עומד ציון שמקובל כמקום קבורתו. בחלקה זו קבורים אף השל"ה הקדוש ורבן יוחנן בן זכאי. רבים הם הבאים לעלות על קברי גדולי היהדות הטמונים שם, אף שהדבר מנוגד לקריאתו "לא יפנה אדם לבקר הקברות"[12].
בשנת 2009 נחנך בסמוך לקברו של הרמב"ם מרכז מבקרים חדש, מרכז מורשת הרמב"ם, המציג את פועלו.
באדיבות ויקפדיה - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%91%22%D7%9D
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה